שמחה (ראה כרך ו', עמוד 2667), שהיה "נחבא אל הכלים" והוגה בתורה עמם ולילה כאחד הלומדים הפשוטים בישיבה, היה גם הוא לעזר רב בהארות ובהסברות אינדיבידואליות ללומדי הישיבה, ובסוף היה גם הוא מנהלה וראשה.
השאיר אחריו בכתב כמה כרכים בהלכה, בחריפות ובבקיאות עצומה.
שמה הטוב של הישיבה הגדיל את מספר המבקשים ללמוד בה, ור' יצחק לא דחה אותם בגלל חוסר אמצעים, אך גידול זה הגדיל את המעמסה החחמרית ואת דאגותיו עד לכלות כוחות גופו ובריאותו ונפל למשכב. נפטר בירושלים, ט"ו כסלו תרע"ג (25.11.1913).
צאצאיו (מאשתו הראשונה): יהושע ליב, אברהם חיים . ומאשתו השניה : הרב שמעון וינוגרד (רב בברוקלין, ניו-יורק), יעקב ז"ל.
ר' מרדכי שניצר (אבי האמנות בירושלים)
נולד בוילנא, בשנת תקס"ה (1805). לאביו ר' שמואל .
בבחרותו למד תורה הרבה בבתי-המדרש ונשא לאשה את פייגא. לפי המסופר במסורת המשפחה הגיע לכושר אמנותי בגילוף ובחיטוב בעץ ובאבן בדרך גובלת עם הפלא. היה לומד יומם ולילה בבית-המדרש הגדול בוילנא, ופעם כשחטפתו שינה ראה בחלומו והנה הוא עושה ארון-קודש מעוטר בחיטובי עץ בצורות גביעים וכפתורים ופרחים, כדוגמת ארון-הקודש הנהדר שבאותו בית-מדרש. כשהקיץ בבוקר נשאר חלומו כמו חי בזכרונו וידיו נמשכות בכח טמיר לחזור על אותן התנועות שעשה בהן תוך מלאכה בחלומו. באותו יום קנה לו את הכלים וחומרעץ והחל עובר בהם בשקידה ומלאכה נאה יצאה מתחת ידיו, ועד מהרה נתפרסם לשבח במלאכת-האמנות שעסק בה. באמנותו זו היה יכול להגיע לתהלה ולעושר ברוסיה או במערב אירופה, אך הוא העדיף לחיות בארץ הקודש, ואפילו חיי עוני ומחסור, כפי שכתבו עליו ר' יעקב הלוי בספרו: "אבן ספיר'' ואחרים בספריהם ובמכתביהם.
עלה לארץ בשנת תקפ''ה (1825).
הד"ר אליעזר הלוי , מזכירו של סיר משה מונטיפיורי, מזכיר אותו ואת אמנותו לשבח במכתביו משנת תקצ"ח.
בירושלים עסק בתורה ובעבודת הבורא, וכפי שנתגלה אחרי מותו עסק גם בחכמת הקבלה והיה חבר נסתר בעדת המקובלים "בית-אל". אך מפעם לפעם נזדמן לו להראות את יכלתו במלאכת האמנות, שבגללה נקרא באידית "שניצר" (חטב בעץ, בלשונו של הד"ר אליעזר הלוי במכתבו הנ''ל "פתח", היינו עוסק בפיתוח עץ) והכינוי נעשה שם-המשפחה של צאצאיו.
הוא עשה את עיטורי-העץ האמנותיים ואת כל המלאכה של ארון-הקודש בבית-המדרש הישן "מנחם ציון" (אחד משני בתי-המדרש הראשונים לעולי האשכנזים הפרושים בירושלים) ובבית הכנסת של הספרדים על שם רבן יוחנן בן זכאי, וכן הרכיב את ארון-הקודש הנהדר של בית-הכנסת "החורבה", שהובא מרוסיה מפורק לחלקיו, וחלקים רבים שנשברו בטלטולי הדרך עשה מחדש ואף הוסיף בהם עיטורים משלו. כמו כן עשה כלי-נוי מעץ ומאבן, שעדת היהודים הגישה למלכים ולנסיכים שביקרו בירושלים, ביניהם שלחן-כתיבה של אבן בעיטורים אמנותיים, שיורש-העצר הבריטי שביקר אז בירושלים התפעל מיפיו ולקחו למזכרת בבית-גנזיו בלונדון.
הרבה לעשות טוב וחסד. כשבא עולה חדש היה מכניסו לביתו ומאכילו על שלחנו עד שיסתדר, וגם רעיתו הרבתה בעזרה וסעד באוכל ובהלבשה לנשים חולות ועניות, וכן היה ר' מרדכי סועד חולים על משכבם והיה אחד משלשת מיסדי בית החולים "ביקור חולים", שלא יזדקקו החולים לעזרה מקרית של מתנדבים, שלא תמיד נמצאו בשיעור מספיק לפי הצורך.
כשפרצה מגפת החלירע בראשית שנת תרכ"ו (1866), הקדיש את ימיו ולילותיו לטיפול בחולים השוכבים בבתיהם, עד שהמחלה פגעה גם בו.
נפטר בירושלים, י"א חשון תרכ"ו (אוקטובר 1865).
צאצאיו: זלדה, שרגא פייבל שלמה (ראה את הערך שלו בכרך זה).
ד"ר אריה ליב (ליאו) מוצקין
נולד בח' חשון תרכ"ח (6.11.1867) בעיירה ברובארי שליד קיוב, אוקראינה.
לאביו אלחנן (חיים) (סוחר יערות, משכיל ודבק במסורת) ולאמו מלכה לבית הלפרין. הוריו נתנו לו חינוך יהודי מסורתי ובהשכלה כללית, ואילו את החינוך ללאומיות יהודית חדישה, בעלת תנופתפעולה, נתנו לו הפורעים ביהודי קיוב.
בגיל 14 נקלע מעיירתו לכרך הגדול קיוב ביום 26 באפריל 1851, ודוקא באותו יום התחוללו שם פרעות ביהודים. כבר אז גמר בדעתו, שמוטב ליהודים לא להתגורר כזרים שנואים בתוך עמים אחרים, אלא לחיות בינם לבין עצמם בארץ שלהם. מאז התענין בכל הגורמים העיוניים שבתופעת הפוגרום, וחומר לעיון ניתן לו למכביר בפרעות שפרצו מאז ברוסיה במקומות רבים ובזמנים שונים, ואת פרי עיוניו פרסם ב-1910 בברלין בספר בגרמנית בשני כרכים על "הפרעות ביהודים ברוסיה". בתקופה מאוחרת יותר חויה את דעתו בתור "מומחה לפוגרומים" בקשר למשפטו של שלום שווארצ בורד בפאריס.
בן 15 עבר עם הוריו לברלין. גמר ב-1887 את הגימנסיה (בה הצטיין כ"ילד פלא" במתימטיקה). למד