נשא לאשה את שולמית בת צבי (הנרי) הרץ (היתה פעילה מאד בתנועת הנשים הציוניות).
בפעילותו הצבורית הלך מחיל אל חיל, תפס במהרה אחד מהמקומות המרכזיים בחיי הצבור היהודי והתנועה הציונית בבלגיה, וב-1901 נבחר כציר לקונגרס הציוני החמישי וזכה להכיר את מחבר החוברת "מדינת היהודים" ויוצר "מדינת היהודים בדרך", ומאז היה אחד ממקורביו ומנושאי כליו במלחמה ל"ציונות מדינית" וידידם ואיש-סודם של מכס נורדאו ואלכסנדר מרמורק, וכל ימיו נשאר נאמן לציונות המדינית ההרצלאית, ואף כי "סטה" גם ל"ציונות מעשית", שנחשבה בימים ההם כזרם מנוגד לציונות המדינית, מיזג הוא בקרבו באופן מפליא את הציונות ההרצלאית עם עבודה. מעשית בארץ-ישראל, ותוך מעשים של הכנה והגשמה עמד בתוקף על משמר המטרה המדינית בשלימותה, התנגד לכל ויתור ובקנאותו הציונית לא סלח אף לחבריו הטובים ביותר כשסטו אף כקוצו של יוד מן התורה הקדושה של הרצל לפי הפירוש המוסמך של נורדאו . בשבילו היתה הציונות חזון ותורה, אבל גם חובה מעשית קדושה. בחייו האישיים והציוניים היה שוחר צדק ויושר, סמל הטוהר והאחריות. השתתף כציר גם בקונגרסים שלאחר מכן עד הקונגרס ה-16 ב-1929, כשנוסדה הסוכנות היהודית. בקונגרס-הבכורה שלו, בחמישי, הוחלט על יסוד הקרן הקימת לישראל, והוא נטל על עצמו את ניהול עבודתה בבלגיה. הוא אירגן את העבודה מראשיתה וניהל את הלשכה הארצית לבלגיה כל השנים, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה והפלישה הגרמנית לבלגיה ב-1914, ולמרות עמדתו הרמה ב"היאררכיה" של הקהק"ל נטל על עצמו אף תפקיד צנוע ביותר, כגון הרקת קופסאות בבתי תורמים, כדי להראות הלכה-למופת, שכל עבודה למען הקרן קדושה ונכבדה היא, וגם בתור תורם היה למופת בהעלותו את תרומותיו לשיא הגודל.
במלחמת-העולם הראשונה חי כפליט בהולנד, כמו רוב יהודי בלגיה, ושם היה פעיל בהנהלת הפדרציה של ציוני בלגיה בהולנד וקיים קשרים עם המרכז של ההס תדרות הציונית העולמית שמושבו בשנות המלחמה היה בקופנהאגן, ועם המועצה הציונית בלונדון שפעלה למען השגת "הצהרת בלפור", והיה חבר "הועדה הפוליטית" יחד עם יעקובוס קאן, יוליוס סימון, נחמיה דה-לימה ושלזינגר, ובפעולתו זו ייצג את הקו ההרצליאני ואת הדרישה לבסיס מדיני ממשי ומוגדר כראוי, שלא יהא נתון לפירושים מצמצמים לפי משב הרוח בממשלה הבריטית, שכן אם מתאמרים לעשות צדק לעם ישראל, יש לעמוד על המשמר, שהצדק יהיה מובטח ומוגן כראוי, לבל יוכלו להפוך את מגילת-הזכויות של עם ישראל על ארצו לפיסת-נייר בלתי-ברורה, שאפשר להפוך את תכנה לאפס.
כשניצחה מדיניות ההסתפקות במועט והסמיכה על היושר הבריטי, היה בין הדורשים לגייס את כוחו החמרי של עם ישראל בתפוצות למאמץ עילאי דחוף, בניהול כלכלי תכליתי ויעיל, כדי ליצור בזמן קצר עובדה בלתי-מעורערת של רוב יהודי חי ונושא את עצמו בארץ-ישראל. לפיכך התנגד לרעיון בדבר יצירת "קרן היסוד", באשר כבר למד מנסיון הקהק"ל, שבשיטת איסוף תרומות ל"קרן" אין להשיג את הסכומים העצומים הדרושים בזמן הדרוש. אך משהוחלט ב"ועידת לונדון" ב-1920 על יצירת הקרן, מילא כלפיה את חובתו הציונית במלוא המרץ וניהל את כל מגביותיה בבלגיה, וכן עמד אז בראש המשרד הארצישראלי באנטוורפן, ובקונגרסים ובועד הפועל הציוני היה בין המדרבנים את ההנהגה העליונה ליתר תוקף ומרץ ויעילות בפעולה המדינית והמעשית.
כשביקר בראשונה בארץ עם רעיתו ב-1910, היה זה בעיקר לשם סיפוק צורך רגשו הציוני ולשם לימוד והכרת העבודה הנעשית בארץ מטעם ההסתדרות הציונית, כדי שיוכל למלא כראוי את חובתו בייעוץ ובבקורות כציר ה"פרלמנט" של "מדינת היהודים בדרך", ורכש פרדס ברחובות.
בביקורו השני, ב-1925, בבר התענין לדעת, מה יוכל הוא עצמו לעשות כבעל הון ויזמה למען הגדלת הישהכלכלי בארץ, כאחת מאבני הבנין של "הבית הלאומי". מאז השקיע הון רב ברכישת קרקעות, בנטיעת פרדסים ובמפעלים כלכליים שונים בארץ, והיה אורח תדיר ו"כמעט תושב" כאן לפקח על השקעותיו ופיתוח מפעלו, במסגרת המפעל הציוני בכללו, ותמיד התחשב בערכן הלאומי של השקעותיו יותר מאשר ברווחים שיוכל להפיק מהן, אבל בו בזמן שקד כאיש-מעשה על היעילות שבניהול ובעבודה, באשר לדעתו צריכה גם הגשמה. נדבנית של הציונות להתנהל בלי רשלנות ובלי בטלנות.
ב-1936 הפסיק את תושבותו הכפולה, השתקע בקביעות בארץ, וביתו הציוני הועבר לתל-אביב, וגם כאן, כמו לפנים באנטוורפן, קיים בו, בעזרת רעיתו, את האוירה הישראלית החמימה והלבבית בל ימיהם, והוסיף לתמוך בכל מפעל לאומי וצבורי וגם במאמצים לשחרור המולדת, וביתו שימש מרכז לשימור האידיאליזם הציוני תוך החולין שבגשמיות ובהגשמה. היה חובב אמנות,