(אחיו של בעל "קצות החושן"); בתו פיגה אשת ר' ישראל נח מילשטיין ; בנם ר' אריה ליב (1890-1810); בנו ר' אברהם אבא מילשטיין; בתו פיגה אשת ר' משה שפינדל ואמו של הד"ר דוד מנור ).
עד גיל 16 למד בבית ההורים מפי טובי המורים הפרטיים לימודי-יהדות מסורתיים והשכלה כללית. בינתים התכונן בסתר לבחינת-כניסה ונתקבל למחלקה ששית של גימנסיה, בניגוד לרצון ההורים והוריהם, ובגיל 19 עמד בבחינת בגרות, גמר באוניברסיטת קראקוב והוסמך לד"ר למשפטים ולמדעי המדינה.
בשנות לימודיו באוניברסיטה היה פעיל באיגודיאקדמאים ציוניים ("השחר" ואחרים), ומידיעותיו היסודיות בשפה העברית ובספרותה ובדיבור העברי החי נתן גם לחבריו הסטודנטים מבתי מתבוללים, וגם אח"כ היה מפעילי החינוך העברי והחיאת השפה העברית בגליציה. במלחמת הבחירות לפרלמנט האוסטרי ב1907 היה מראשי העושים בתעמולה בצבור היהודי בגליציה למען בחירת צירים ברשימה היהודית הלאומית, רשימה שהיתה לצנינים בעיני ה"פריצים" הפולנים, שראו את היהודים כמשועבדיהם, ה"חייבים" להצביע בעד הפולנים כדי להכריע בעד הצביון הפולני של כל גליציה, אף כי מחצית תושביה הלא-יהודים היו "רותינים" (אוקראינים בני דת יונית-קתולית). פרנסי הקהלות ואנשי העסקים הגדולים (וביניהם שני סביו של הד"ר שפינדל הצעיר) ודומיהם היו תלויים בחסדיהם של האצילים הפולנים בעלי השלטון והאחוזות ופחדו מכל פעולה יהודית לאומית, שתרגיז את ה"פריצים". וכשהמרה הד"ר שפינדל את פי זקני משפחתו ונאם באספה ציונית לפני הבחירות, הפקיעו אחד מסביו מזכות הירושה ברכושו הגדול וגם הסגיר אותו למעצר משטרתי. אך למרות כל הרדיפות נבחרו ברשימה היהודית-הלאומית שלשה צירים מגליציה ואחד מבוקובינה, - ובסוף השלימו האדונים וזקני המשפחה עם הנצחון הציוני והד"ר שפינדל נתקבל חזרה לחיק המשפחה. וכך נאלצו האדונים הפריצים הפולניים להשלים (בפעם הראשונה בקורות הפרלמנט האוסטרי) עם הנצחון הציוני וסביו "הכל יכולים" של ד"ר שפינדל עם נכדם הסוער והמרדני.
ב-1907 נשא לאשה את שרה בת זליג מילשטיין, ששלטה בשפה העברית מילדותה, וביתם בלבוב (שם פעל בתור עורך-דין מתמחה) היה בית עברי וציוני מובהק, ותמיד מצא שהות לעסקנות ציונית ולנאום ולהרצות בעניני ציונות ועברית ומדיניות לאומית בלבוב ובערי השדה.
בראשית מלחמת העולם ב-1914 עבר עם משפחתו לוינה, ובהיותו משוחרר מהצבא מטעמי בריאות לקויה התמסר לעבודה צבורית, בטיפול בפליטים מגליציה ובעבודה בקרן הביטוח למען אלמנות ויתומים של חברת "פניקס", שהיתה קשורה בהסכם עם הקה''ק, ובינתים גמר שם את בחינת-הסיום המשפטית וקיבל את הרשיון הסופי לעבוד כעו"ד עצמאי.
אחרי תום המלחמה חזר ב-1919 לגליציה, שצורפה למדינת פולין שקמה לתחיה, ובשותפות עם אחיו ד"ר ישראל שפינדל הי"ד (גם הוא ציוני נאמן) פתח משרד עורך-דין בעיר התעשיה והנפט דרוהוביץ שבמזרח-גליציה ונתן ממיטב זמנו ומרצו לפעילות ציונית ולאומית כנשיא הועד הציוני המקומי, נשיא הועד המקומי לקרן היסוד ופעיל בכל מוסדות התרבות העברית. לקראת הבחירות לסיים הפולני ב-1922 עשה כמיטב יכלתו למען הרשימה היהודית הלאומית, אך דחה את המנדט שהוצע לו עצמו, כי אמנם היה למעורה בחיי הצבור ולפי מעמדו החמרי והמקצועי היה יכול לראות את עצמו כאזרח עירו וארץ-מגוריו עד זקנה ושיבה (לפי סיכויי הימים ההם), אבל בנפשו ראה את עצמו כתושב זמני בדרוהוביץ, ובמדינת פולין בכלל. עוד מיד אחרי חתונו ביקש מהמשרד הארצישראלי בירושלים אינפורמציה בדבר עליה להשתקע בארץ וכתב לאמור: "צעירים ובריאים אנו, שנינו יודעים עברית על בוריה ורכוש ניכר במזומנים לרשותנו", ומהמשרד השיבו לו, שחומר אנושי כמוהו אינו רצוי לפי שעה בארץ-ישראל, ואדרבה, בגולה יביא תועלת רבה יותר. אז נכנע ל"גזירה העליונה" והשתדל להביא תועלת בגולה, אך עתה (היינו בראשית שנות ה-20) כבר לא היה מחסור בעסקנים ציוניים וקהילתיים ועירוניים בהתנדבות, ואף בשכר ובשאיפה לקאריירה "משתלמת", ואילו בארץ-ישראל מתפתחים החיים ומתפתח הצורך גם באנשי מקצועות אקדמאים. ובכן נמנע מהשתרשות-יתר בחיים הפומביים בפולין ובשקט חיסל את משרדו ואת עסקיו, וכשנבחר ב-1925 כציר לקונגרס הציוני, נסע ליצג בו את בוחריו ואחרי הקונגרס חזר "הביתה" לארץ-ישראל - למורתרוחה של כל המשפחה ולתדהמתם של חבריו לעבודה הציבורית והמקצועית - והזמין אליו את משפחתו לכאן. שם כמעט שלא האמינו באפשרות של התנתקות קלה כזו מחיי הגולה, אך כעבור שנתים, כשנשתרשה האמונה בדרוהוביץ', כי הד"ר שפינדל אכן כבר ארצישראלי הוא בכל הרצינות ולצמיתות, רשם אותו הועד המקומי של ההסתדרות הציונית בדרוהוביץ' בספר הזהב של הקרן הקימת לישראל, לאות הכרה על עבודתו הפוריה למען התחיה הלאומית שם, ותעודת ההרשמה הועברה אליו לתל-אביב.