קבל חנוך מסורתי בחדר, בי''ס תיכוני. עבר לוינה ללמוד בביה''ס הגבוה לתרבות קרקע, במטרה לעלות לא''י, הוסמך באוניברסיטה בוינה וקיבל את התואר ד"ר (אגרונום) על יסוד מחקריו המדעיים.
היה ממיסדי האגודה האקדמאית "התחיה''.
מומן לזמן היה מפרסם מאמרים מדעיים בכתבי העת של אדולף ביהם "פלשתינה".
בשנת 1910 הוזמן ע"י מנהל המשרד הא"י הד"ר ארתור רופין (ראה כרך ו', עמוד 2607) והקרן הקימת לישראל, כאגרונום ליערות הרצל בבן-שמן וחולדה, ועלה לארץ.
בקביעות היה חי בבן-שמן ולעתים קרובות היה בא גם לחולדה.
בשנת 1911 חפרו בחולדה באר מים, ובעומק של כחמשים מטר נמצאו גושי אדמה בלתי רגילים. הדבר עורר בו ענין מבחינה מדעית והוא התחיל עושה נסיונות שונים ע"י שטיפת גושי האדמה הנדירים. המים העלו כתמי שמן. וכך הוברר לו שהאדמה מכילה נפט.
כשיצא לחופשה לוינה ביקר אצל הפרופ' טלר . מנהל המכון הגיאולוגי באוסטריה, אשר הכיר את התנאים הגיאולוגיים בארץ, וסיפר לו על גלוייו. הפרופ' טלר אישר שהנסיונות מראים על מציאת נפט באדמת חולדה.
על סמך אישורים אלה פנה לאדולף ביהם , וזה פנה במכתב לד"ר רופין בבקשה לחקור את הדבר.
על מכתב זה ענה ד"ר רופין בשלילה מוחלטת והכחיש את כל הענין על מציאת נפט... (המכתב נמצא כיום ב"ארכיון הציוני" בירושלים).
היה מנהל בית הספר החקלאי בפתח-תקוה בשנת 1912. לרגלי המלחמה (1914) נסגר בית הספר ונפתח בשנת 1920.
כשפרץ הארבה ביהודה השתתף באספת האגרונומים והמומחים שנערכה במקוה ישראל בכ"ב אדר תרע"ד (20.3.1914) ונבחר כחבר הועדה למלחמה בארבה.
ב-9.10.1917 נאסר בזכרון-יעקב על ידי השלטונות התורכים כחשוד שיש לו קשרים עם אנשי "נילי". בהשתדלותו של ד''ר הלל יפה, רופא המושבה, שוחרר.
נאסר בפתח-תקוה ביחד עם ישעיהו רוזוב ומשה שמואל ראב ע"י השלטונות התורכים ועמדו להגרש מהארץ. בינתים נפרץ קו החזית בדרום ע"י האנגלים - ושוחררו.
בתרע"ח (1918) נשא לאשה את יונה בת פנחס סורוקר בפתח-תקוה.
משנת 1922 בתל-אביב. כשנתים עבד בתחנת הנסיונות של ההנהלת הציונית.
צאצאיו: רבקה אשת דב סלט, חנה אשת יהודה קופ.
דב (בר) שינברג
נולד ביאסי, רומניה, בשנת תר"ג (1843).
לאביו יעקב יוסף , שהיה קבלן להקמת בנינים בשביל השלטונות, קיבל חינוך מסורתי בחדרים ובבית-המדרש.
בהיותו בן 14 השיאו לו לאשה את הניה בת הרב אפוטייקר , מהעיר פיאטרה שברומניה.
לאחר שנים אחדות של לימוד תורה החל לעסוק בקבלנות, וזמן-מה היה בריב עם משפחת חותנו הרב, משום שלא התנהג באדיקות כרצון חותנו, וגם את אשתו הפרידו ממנו, אבל לאחר זמן השלימו.
בשנת 1877 נספח לצבא הרומני בעת השתתפו במלחמת רוסיה-טורקיה כקבלן שסיפק לו מצרכים שונים בחזית בולגריה, וגם הוא נפצע בחזית.
בשנת תרמ"ב (1882) הושפע מתעמולתו הציונית של סיר לורנס אוליפנט בעת ביקורו ברומניה, לקח אתו את בנו משה , שהיה אז (בן 22) נסע אתו מצרימה והשאירו שם והוא עצמו בא ארצה לראות במה יוכל לבסס כאן את קיומו.
למראה המושבה הגרמנית שרונה, שראה אז בפריחתה, החליט לבסס לו משק חקלאי כדוגמת משקי הגרמנים. קנה מהערבים הנוצרים דמיטרי סליבא וסטיפן טורק מיפו שטח בן 33 דונם ליד כפר סומל (בקרבת מקום גן החיות כיום), ועליו מטעי גפנים ועצי רמונים, תפוזים וכו' מוזנחים, וכל אלה יחד עם בריכת מים נמכרו לו ב-300 לירות זהב. חזר לרומניה והביא אתו את אשתו והוריו לאלכסנדריה השאיר שם את הנשים והוא ואביו ובנו משה באו ליפו ובעזרת הגרמני ויינמן משרונה החלו לנקות את האדמה מהקוצים ולחרוש ולזרוע חטים ושעורים ועדשים ושאר ירקות. זמן מועט אחרי בואם אל המשק חלה האב בגלל אכילת ענבי בוסר ושתית מי הירקון ונפטר ביפו, ט' אב תרמ"ג, נקבר בבית-העלמין בשכונת עג'מי ולאחר כמה שנים העביר נכדו משה את עצמותיו לבית-העלמין הישן בתל-אביב. הנשארים בחיים חלו בקדחת בגלל קרבת בצות הירקון, עבדו וסבלו. הכסף שהביא אתו מרומניה אזל ובנו משה החל לעבוד ביפו כצורף זהב (את המקצוע למד עוד ברומניה) ובשכרו עזר להקל על המשפחה את עול המצוקה, וכשלא הספיקה הכנסתו מהעבודה ביפו למשפחה הנפגעת מהקדחת ומכשלונות משקיים ודב הוכרח למשכן את המשק כדי לקבל הלואה, נסע בנו משה