שנות ילדותו ונערותו עברו עליו בנדודים עם נדודי אביו (כפי שהטילו הגורל ממקום למקום ומארץ לארץ במלחמתו כלפי חוץ וכלפי פנים למען קוממיות ישראל. בעת היות המשפחה תושבת קבועה-זמנית בלונדון ואביו יצא בלוית אמו למסעם בשרות הציונות, היו משאירים את הבן בבית שכנם הפרופ' חיים ויצמן ; כי למרות הניגודים החריפים בשאלות המדיניות הציונית נשמרו יחסי כבוד וידידות אישיים בין שני אנשי המעלה). אך בכל המקומות נתן האב לבנו חינוך עברי ולאומי מושלם. האב דיבר עמו עברית.
גמר בית ספר תיכון ואת ביה"ס "אקול-סופרייר" בפריז והוסמך למהנדס-חשמל (1933).
למד הרבה שפות.
בגיל צעיר נתגלו בו כשרונות יוצאים מן הכלל במתמתיקה. ב-1927 זכה במקום רביעי בין 500 מתחרים במבחן תחרות ב"אקול-סופרייר" בו למד, בצרפת.
מומחה לבנין אוירונים ומתימתיקן גדול.
בשנות 1933-35 עבד בתור מהנדס בביח"ר לאוירונים בפריז.
המתימתיקה היא ה"הובי" שלו.
בעל אידיאות נועזות.
בנעוריו היה פעיל בתנועת בית''ר (ברית תרומפלדור) הרביזיוניסטית, שאביו היה מיסדה וראשה.
בשנת 1934 השתתף בהומנה (צכוסלובקיה) בקורס בבית ספר למדריכים של בית''ר בהנהלתו של ירמיהו הלפרן (ראה כרך ששי. עמוד 2572).
בשנת 1935 חזר לארץ (עלה בפעם הראשונה 1919) ונתקבל ע"י פנחס רוטנברג לעבודה כמהנדס בתחנת הכוח בנהרים 1935--36).
בשנת 1936 אחרי פרוץ המאורעות היה משבר בהנהגת בית''ר בא"י. ערי נתמנה (באישור אביו, ראש בית''ר) "לנציב בית''ר הא''י". נאסר עם כמה מחבריו הבית''רים, אחרי שהחלו מגיבים במעשי נקם על תעלולי הפורעים הערבים. ואחרי שלשה חדשי מעצר במבצר עכו שוחרר.
בשנת 1938 נסע בשליחות התנועה הלאומית מא"י ללונדון. בימי שהותו שם, הגיעו ידיעות על גל המאסרים בין ראשי הצה''ר ובית"ר בא''י בקשר עם שבירת ה"הבלגה" בימי המאורעות. ברור היה הדבר, כי אם ערי יחזור עתה לא''י, יהיה חלקו עם יתר חבריו אסירי ציון במבצר עכו. הנשיאות של הצ"ח ושלטון בית"ר השתדלו למנוע בעד ערי מלחזור לארץ בימים הסוערים ההם, אבל הם לא עיכבוהו, נסע ונאסר בבואו לארץ לכמה חדשים.
בסתיו 1938 בכינוס העולמי השלישי לבית"ר בוורשה, נבחר לקצין השלטון לבית"ר ואביו הטיל עליו תפקיד עוד יותר רציני ויותר אחראי (ביחד עם שלמה יעקבי ויוסף כצנלסון) את ה"העפלה".
כשהגבלות העליה לארץ נעשו מחניקות יותר ויותר, והוטל עליהם להציל רבבות יהודים ממחשכי הגולה ולהביאם לארץ בסתר, בלי רשיון מהשלטונות הבריטיים... ערי אהב את "המלאכה" הזו, שהיתה מסוג ה"הרפתקאות" לה הטיל אביו וחינך ברוחה את הנוער העברי. פעולה זו התאימה למזגו הסוער של בן ז'בוטינסקי. בפרוץ מלחמת העולם השניה נמצא ערי ברומניה והוא עושה שם את מלאכתו הקשה במסירות נפלאה. תנאי חיים קשים אינם מבעיתים אותו. הוא מסוגל לא לאכול ימים שלמים, לישון על ספסל לא כר לראשו. והוא מוכשר לעבוד ארבעים שעות רצופות בלי מנוחה. כל הבא אליו ומבקשו להעלותו על האניה - עולה, ואם אין למעפיל כסף - הרי בודאי בעל זכות הוא להעפיל.
בראשית 1940, כששימש מפקד אנית-המעפילים "סכרייה", ששטה תחת דגל תורכי והסיעה לא"י 2300 מעפילים מפולין ומרומניה, בשיירה שאורגנה על-ידי בית"ר, תפס הצי הבריטי את האניה אחרי צאתה ממיצר הדרדנלים. המעפילים נלקחו למחנה עתלית ומפקד האניה, ערי נדון למאסר שנה אחת והובא לכלא עכו ומשם למחנה המעצר במזרע, בו היו כלואים, בחלק אחר, מגודר לחוד, אסירי ה"הגנה", וביניהם משה דיין (כיום רבאלוף וראש המטה הכללי של צה"ל). כשנפטר אביו בניו-יורק, בא צו פתאומי לשחררו (ישב ששה חדשים) ואחרי זמן-מה יצא לארצות הברית.
נשא לאשה את אביבה לבית כוגן. באמריקה הצטרף לקבוצת הלל קוק שלשם הסוואה נקרא אז פיטר ברגסון, והשתתף אתו בארגון "ועד החירום להצלת העם היהודי באירופה" מפני ההשמדה הנאצית. בעקב פעולתם להזעקת דעת הקהל כוננה ממשלת ארה"ב את "המועצה לפליטי המלחמה", ומר איירה הירשמן נסע לטורקיה כשליחו האישי של הנשיא רוזבלט לפעול מתורכיה הנייטרלית וליצור קשרים עם שליטי הארצות הכבושות בידי הנאצים לשם בלימת מסע ההשמדה. לפי המלצת "ועד החירום" הנ''ל נתמנה ערי ז'בו טינסקי לעוזרו של הירשמן ונשלח לתורכיה מצויד מטעם משרד החוץ של ארה"ב בתעודות המציגות אותו בתור