למען שמירת רמת ההגינות בעיסוק זה מצד כל חברי האגודה, ולהגיונותיו בנדון זה נתן ביטוי מקיף וממצה במאמרו "ספסרות וסרסרות מקרקעין בארץ-ישראל", "שפרסם ב-1937 בירחון "פלסטינה" שיצא בגרמנית. ובשנים 1937-1930 השתתף בפיתוח הכרמל והודות ליזמתו נרכשו אדמות יערות הכרמל-בית אורן.
מאז קום המדינה עובד הוא בשרות המדינה, ברשות הפיתוח, וב-1956 הושאל לשמש גזבר "קרן המגן" למחוז חיפה.
בשנים האחרונות התמסר לפעילות תרבותית במגמה מיוחדת: להחזרת ברוך שפינוזה ויצירת רוחו לאוצר התרבות הישראלית. בנדון זה פרסם ב-1947 חוברת בגרמנית בשם "יהדות הומניסטית'', שמתוך הזדהות עם תכנה ומגמתה כתב לה פרופ' אלברט איינשטיין את הקדמתו-המלצתו. ב-1950 יסד שקמוני ביחד עם כמה ידידים את "בית שפינוזה" על הר הכרמל, שאליו הצטרפו אנשי רוח ואישי צבור בארץ ובחו"ל, ומטעם בית זה נשלחה בקיץ 1956 מצבה של אבן-בזלת ארצישראלית שחורה עם כתובת עברית לקברו של שפינוזה בהאג שבהולנד.
צאצאיו: דוד שקמוני (מנהל בית החרושת לצמיגים בפתח תקוה), רחל אשת אהרן דגון (פקיד בבנק לאומי לישראל בחיפה).
הרב אליהו (בכור) חזן
נולד באיזמיר (תורכיה) בשנת תר''ה (1845).
לאביו יוסף רפאל חזן. נכד הראשון לציון הרב חיים דוד חזן - "ח"ד בדרא" (רב וראש ישיבה בטריפולי ואח"כ ראב"ד ור''מ באלכסנדריה).
בשנת תרט"ו (1855) עלה לארץ יחד עם סבא הנ''ל והתישבו בירושלים.
למד בישיבות העיר ונסמך בשנת תרכ"ה (1865) להוראה ע''י סבו הנ''ל, שנתמנה בשנת תרכ''א (1861) ל"ראשון לציון''.
בראשית תרכ''ו (1866) נתמנה לסופר ומזכיר הכר ללות בירושלים במקומו של הרב ישראל אליקים. בשנת תרכ"ט (1869) נבחר יחד עם הרב רחמים יוסף פראנקו (בע''ס "שערי רחמים") לחבר בית הדין של הרב אברהם אשכנזי. נשא לאשה את דינה בת הרב ישעיהו ברדקי (כרך ד', עמוד 1583).
בשנת תרל"א (1871) יצא בשליחות כוללות הספרדים כשד"ר לערי אפריקה הצפונית. בשנת תרל"ד (1874) בהיותו בעיר טריפולי, החליטה הקהלה היהודית שם למנותו לרב ראשי, ובמשך י"ד שנות כהונתו - עד שנת תרמ"ח (1888) תקן הרבה תקנות, יסד מוסדות חנוך וכדומה. משרתו אושרה עפ"י מאמר המלך (פורמאן). לאות הוקרה על פעולותיו, העניק לו השולטן אות כבוד מג'ידיה ורביד זהב על צוארו ("המגיד", גליון ג', תרל"א).
עם פטירתו של הרב משה פארדו, רבה של קהלת אלכסנדריה (בשנת תרמ"ח-1888) הוזמן לשרת כרב ראשי, וישב שם על כסא הרבנות במשך עשרים שנה, עד יום פטירתו.
הוא היה אהוב מאד על תושבי אלכסנדריה והכניס סדרים ומוסדות צבור רבים בחיי הקהלה. הוא שלט יפה בכמה שפות: עברית, ספרדית, איטלקית, צרפתית וערבית.
יחד עם חברו, הרב רפאל אהרן שמעון, רבה של קהיר (מצרים) תיקן תקנות חשובות במצרים, שתים מהן: "תקנות הפקעת קדושין" וה"תקנה שלא להכניס את ארון המת לבית הכנסת".
היה נשיא הכבוד של חברת "עמלי תורה" שנוסדה בשנת תרכ"ז (1867) על-ידי ר' אברהם אבכזיר, לשם הפצת התורה בקרב עניי הקהלה.
בשנת תרנ"ד (1894) כשהגיע ליפו אניה מלאה עולירגל יהודים ולא הורשו לעלות לחוף, תבע מהחכם בשי בירושלים, שיסע הוא בעצמו אל השולטן עבד אל-חמיד בקושתא ויתבע שמכאן ולהבא יהיו שערי א"י פתוחים לפני העולים היהודים.
בשנת תר"ס (1900) הנהיג את סדר החגיגות ל"בנות" מצוה" בבית הכנסת "אליהו הנביא", והוא עצמו הורה לחניכות שעורי דת ודברי ימי ישראל.
היה פעיל בכל דבר הנוגע ליהדות וביחוד התענין במצב הישוב היהודי בא"י.
היה היוזם והיו"ר של כנסית הרבנים החרדים שהתקיימה בקראקא בשנת תרס"ג (1903) אשר דנה בענין עלילת הדם ושהשאירה רושם טוב בפעולותיה ובתוצאותיה. בין המטרות: לטכס עצה להרמת דגל התורה, לגדור הפרצות ולבנות הנדחות. עפ"י השתדלותו החליטו ראשי הקהלה באלכסנדריה לנדב סכום הגון לצורך כסוי הר צאות הכנסיה.
בימי הפוגרום בקישינוב יסד חברה מיוחדת, שמטרתה היתה לאסוף כספים לנגועי הפרעות.