המיבנים, והרגיש הרב כי המחיר מופרז, קבע ותבע במפגיע כי ישולם לו סכום מופחת בהרבה, ובטרם סיים דבריו קרא "מי שבירך* בקול רם, והכרח בפני המסובים עמו, כי "הקבלן - הקברן" הואיל לנדב מטוב לבו סכום כסף נכבד לקופת כוללות העדה. בדרך זו סתם טענותיו, וע"י כך חסך לקופת העדה באין אומר ודברים סכומי כסף ניכרים.
השכנים הערביים שהזדקקו להלואותיו, רגילים היו לבוא מכפריהם אשר בסביבות ירושלים אל מעונו בשבוגת "אהל משה", לעתים קרובות, ולפרקים אפשר היד, למצוא עשרות מהם כורעים ומשתחוים לנביאם, תוך כדי תפילתם החרישית, כשסנדליהם הקרועים למחצה, מונחים אי שם בקרן זוית, ליד פתח הבית. אכן אין לכחד, כי ידע להלוך עמהם כאח ורע, והבין את רוחם, את ארחם ורבעם. אך בהמוט מוסדות תבל, ונוצרו קוי גבול, המפרידים בינינו לבינם, התרושש לפתע, וכששים אלף לא"י, טבין ותקילין, שהיו ברשותו קרן קימת, ירדו חיש מהר לטמיון. נחלותיהם של בני קטורה, שוחררו באפן בלתי צפוי משעבודו, ובידיו הרועדות נשארו רק צרורות של תעודות שהתרוקנו מתכנן, מעין "קושן רשעתים", לצור אותם על פי צלוחית. רק הקרובים אליו ביותר הבינו והבחינו, בהתרופף מצבו החמרי, מתוך עגמת נפשו שהעמיקה והלכה מיום ליום, ותשלול את שלות רוחו באין הפוגות. היה כדוגמת איש עתיר נכסים, שבהשתולל סופה, צללו אניותיו בלב ים.
בחיי משפתה לא ידע נחת. שלש פעמים בנה בית, אך נשואיו לא התקימו לאורך ימים. את עצבו ומרירות נפשו הצליח להעלים מעין רואים, אם כי פניו הנזעמים והרציניים תמיד הפגינו חרדתו הגדולה, הוכיחו על מבוכתו, והביעו יגון אלם. כדרכו מאז, התהלך הדור בלבושו, כולו אומר כבוד, מרוכז במחשבותיו, בלי שאיש יבין, המתרחש והמתרגש בחובו.
שבע ימים ושבע רוגז, כשהוא בן פ"ב שנה נפטר ובירושלים ז' באדר ב' תשי"א (15.3.1951).
צאצאיו (מאשתו הראשונה - גיטל לבית שיינבוים): שרה אשת פנחס ג'אנו . - (מאשתו השניה - רחל בת הרב רפאל וריקה שריזלי ואחות המו"ס הירושלמי שי"ש): מזל אשת רפאל מזרחי, רוזה (מנהלת גן ילדים של חברת כי"ח בירושלים זה כ-30 שנה), ויניזיאנה, יוסף. - (אשתו השלישית) אמליה, עולה מפולין, שלאחר זמן קצר נפרד ממנה).
יעקב לרר
נולד בנס ציונה (הראשון שנולד במושבה זו), ב' תשרי תרמ"ט (סוף 1888).
לאביו משה בן ראובן, הם ראובן ומשה לרר שהתישבו בואדי חנין, בעת שבכל הסביבה לא היה עוד ישוב עברי, חוץ משני אהלים ב"עיון-קרא", בהם חנו ראשוני מיסדיה של ראשון לציון (אחד האהלים היה של ז. ד. ליבונטין). למד בבית-הספר של המושבה, בתלמוד-תורה שערי תורה ביפו ובבית-הספר למל בירושלים, ואת העבודה החקלאית למד במשק המגוון והמפותח של המשפחה, שאביו ואבי-אביו ניהלוהו במיטב יכלתם הרבה שרכשו להם עוד בניהול אחוזה גדולה ברוסיה, ליד אודיסה.
נשא לאשה את ברכה התמסר לעבודה חקלאית ולנסיעות ופיתח משק נאה בנס ציונה. השתתף בתרס"ז ביסוד המושבה באר יעקב (עם הרב יעקב יצחקי ועוד) שממזרח לנס ציונה וסייע למתישבים בזמן הראשונים ביצירת יחסי ידידות ושלום עם הסביבה. לאחר עשרים שנה, בתרס"ז, השתתף ביסוד המושבה "כפר אהרן" ממערב לנס ציונה והיה נציגת כלפי השלטונות בתור מוכתר. השתתף ביסוד אגודת המכבי בנס ציונה והיה אחד מפעיליה.
אחרי מלחמת-העולם הראשונה הצטרף להסתדרות "בני בנימין" של בני אכרי המושבות ונבחר לחבר המרכז שלה. אח"כ הצטרף להתאחדות האברים ונבחר לחבר המרכז שלה. נבחר לחבר ועד המושבה בנס ציונה ובכפר אהרן.
בתקופות המהומות בשנת 1921 התנדב להיות שוטר נוסף בלי קבלת משכורת, כדי להגביר את הבטחון הצבורי בסביבה.
כתב ב"הישוב" כתבות על בנינה והתפתחותה של המושבה כפר אהרן.
נפטר בנס ציונה, כ"ח סיון תשט"ז (7.6.1956).
בנותיו: רבקה אשת זיסקינד קפלן, מאירה.
חיים-זלמן פישצנר
נולד בכ"ג שבט תרל"ד (29.1.1874) במיר שבפלך מינסק, רוסיה הלבנה.
לאביו ר' יהושע דוד פישצנר (שו''ב במיר, ממשפחת הרכבי המפורסמת ברוסיה, ולשם תכסיס להשתחרר מחובת שרות בצבא הצאר עשה אביו כמו רבים אחרים ורשם אותו בשם-משפחה אחר, על שם כפר מגורם, ואילו בן אחר של ר' יהושע דוד, מאיר, נרשם בשם