שנים רבות היה חבר הועד המקומי במושבה.
יחד עם יוסף צבי מלר (ראה כרך ג', עמוד 1271) השפיעו על מפקד הצבא התורכי ששכן בואדי-צ'רר (ע"י עקרון) לשחרר את החילים היהודים (רובם בני ירושלים) בשבתות ובחגים. החילים היו מאוכסנים על ידם בבתי האכרים.
היה אכר לדוגמא. על אף עבודתו הקשה, היה מקדיש עתים לתורה.
נפטר בעקרון, כ"ז חשון תרצ"ג (26.11.1932).
צאצאיו: פשה לאה אשת יוסף לוי, שרה מרים אשת צבי חיקין, חנה אשת יהושע לכטנשטיין, יוסף צבי, זלמן מנדל, יוחנן.
סרן שמחה תבורי (סולומון)
נולד בעיר קולושווארי (הונגריה), כ"ז אדר תרס"ז (13.3.1907).
לאביו אברהם חיים סולומון (ראה כרך ו', עמוד 2542) ולאמו פנינה בת אברהם יעקב ברוין. קבל חנוך מסורתי בחדר ובישיבה בבודפסט. היה פעיל בנוער הציוני בעירו.
בשנת תרפ"ג (1923) עלה כחלוץ לפני משפחתו, להכשיר את הקרקע לקליטת המשפחה, שעלו באותה שנה, ואביו היה מראשוני ומיסדי "כפר גדעון" בעמק יזרעאל. הרבה מרץ, התמדה והקרבה מסר אז כמתישב ב"כפר גדעון" כדי להכשיר את הקרקע.
פגישתו הראשונה עם ה"הגנה" היתה זמן קצר לפני מאורעות 1929 .עת התארגנו הישובים בעמק להגנה בפני התקפות הערבים. עבר קורס מדריכים, ומאורעות 1929 מצאוהו כמפקד קטע.
בשנת 1930 עזב את כפרו, עלה ירושלימה והצטרף לחבר המחנכים והמדריכים במגרשי המשחקים של גוגנהיימר, אשר עיקר פעולתם לתת חינוך לנוער הבלתי מאורגן ולהכניסו למסגרת של פעלתנות ויצירה. מאות חניכים מפרווריה של ירושלים קיבלו את חינוכם במגרשים אלו, והחינוך המכוון שלו ושל חבריו משכו את הנוער המתבגר לשורות ההגנה ולשורות הבונים והמגשימים.
פעילותו בהגנה, אשר החלה בעמק-יזרעאל, נמשכה בירושלים בעיקר בשטח המודיעין ופעולות-מיוחדות.
נשא לאשה את לאה בת חיים ביבס מירושלים.
למשטרה המיוחדת התגייס בשנת 1940 והדריך את חבריה עד יום פירוקה.
יחד עם שנים מאחיו הקימו בתל-אביב מאפיה מודרנית בשם "קונדיטוריה הונגרית - תבורי -סולומון מלחמת השיחרור מצאה אותו בתל-אביב כיו''ר הקונדיטוריות בעיר וכמנהל הקונדיטוריה העצמית (של המשפחה).
המפעל, שפירנס ארבע משפחות ומספר ניכר של פועלים, שיחרר אותו מגיוס מלא, אך הוא לא רצה להשלים עם זאת. לא יתכן - שהוא ישאר בעיר בשקריות נטושים בכל חלקי הארץ. התגייס לצבא בדרגת סרן בשירות המודיעין, ומילא את תפקידו עם היחידות שירדו לנגב או בפרוזדור ירושלים, כשהוא אץ למלא את תפקידו בנאמנות ויעילות.
חיי הצבא קסמו לו מאד, אך גילו והחובות המשפחתיות מנעו ממנו להשאר בצבא-הקבע.
חזר לחיים האזרחיים, אך לבו ומחשבו היו עם כוחות המגן. הצטרף לארגון חברי ההגנה, גילה פעילות בין החברים שתבעו תפקידים אקטיביים במסגרת הבטחונית של הישוב, ונבחר לועד הארגון.
קריאה למילואים הפכה אצלו לחג, והוא לא היה יכול להבין את אלה אשר חיפשו דרכים להשתחרר ממילוי חובה זו. המשיך להשתתף בקורסים שונים, ומפקדיו ומדריכיו מעידים על המסירות והרצון שנתגלו בו בשעת האימונים. התאונן על חוסר המעש בו נתון הישוב ועל השאננות האופפת את כולנו. הוא טען נגד המסתפקים במה שנעשה, והחליט לצאת בעצמו לעזרת העומדים על המשמר.
שם, בקיבוץ "נחל עוז" (מקודם נחלאים א') בקרבת כביש באר-שבע-עזה קילומטר וחצי דרומית מזרחית לגבול רצועת עזה (5 ק"מ מעזה), בנקודה המרותקת, בין מגינים ולוחמים נקטף פתיל חייו לנצח ע"י כדור תועה, ביום ב' ניסן תשט"ז (14.3.1956) והובא לקבורה בקרית שאול, תל-אביב.
צאצאיו : פנינה אשת רפאל לוינסון, אביבה, עמיחי. בחוברת "הד ההגנה" (תשרי תשי''ז) בהוצאת "ארגון חברי ההגנה", מחוז תל-אביב, בעמודים 36-37 במדור "לזכר נערים" - הקדישו לו פרק נאה.