לאחר הופעת ספר השירים הזה, שר את שירו "ערבית" ובו מעין הד לצלילי תוגה על השקיעה, על הסתלקות השכינה. וביאליק השקיע את עצמו אז בעריכת ספר האגדה. בהשפעת האגדה, חזר לשיר משירי עם ובחורף תרס"ח הופיעה ב"השלח" הקבוצה הראשונה משירי עם שלו, בת חמשה שירים: "בין נהר פרת", "יש לי גן", "תרזה יפה", "מנהג חדש", "לא ביום ולא בלילה".
באותו זמן שאפפה אותו מכל צד הרגשת הערב ונתפרסמו שירי "הערבית", שלו, הדפיס בכרך הי''ט של "השלח" את שבעת פרקי "הספיח" הראשונים שלו. ובאו שני שירי "חזון ומשא" האחרונים שלו. "הם מתנערים מעפר" ומ"חזיונות הנביאים האחרונים". בשיר הראשון נשמע הד התרשמותו הקשה מן הקונגרס הציוני השמיני בהאג והשיר השני הוא סאטירה מלגלגת על חוזי הלשון האידית וספרותה אשר י. ל. פרץ וחסידיו החלו לנבא לה גדולות ולהתנבא בה כאחד תכף לאחר ועידת האידישיסטים בטשרנוביץ.
בקיץ תרס"ט, יצא יחד עם י. ח. רבניצקי לביקורו הראשון בארץ-ישראל. בנמל יפו, קיבל את פניו קהל אלפים. הוא עבר את הארץ לארכה ולרחבה ובכל מקום נתקבל בכבוד גדול. כן נערכו לכבודו כמה אסיפות ומסיבות ובשתים מהן גרם לקהל הנאספים גם אכזבה קטנה. במסיבה אחת, כשקמו הנואמים והתחילו להלל בזה אחר זה את "החוזה" ואת "הנביא" ביאליק, לא עצר ביאליק ברוחו והתפרץ ודפק בכעס על השלחן: אל תחללו את השם הזה של הנבואה ואל תקראו לי נביא. ובמסיבה השניה כשנתבקש לקרוא משירי הגאולה החדשים שלו, קם וקרא את הסיפור "מארינקה", לאכזבתו הגדולה של הקהל, שבא לשמוע שיר גאולה חדש מפיו. מפליא הדבר, שלביקורו זה בארץ, לא היה כל הד בשירתו - למה שציפו ראשי חובבי ציון באודיסה, אשר אירגנו נסיעה זו. רק כמה מכתבים אל אשתו מאותם הימים נשארו כעדות ההתרשמות היחידה מביקורו זה בארץ. ביאליק התאונן במכתביו ובשיחותיו עם חבריו על כך, שבכל ימי ביקורו בארץ, היה מוקף אנשים שהטרידוהו ברוב אהבתם ולא נתנו לו אף רגע להתייחד עם עצמו ולהתבונן ולהתרשם מיופי הארץ. על ירושלים הוא כותב לאשתו: "הלילות יפים יופי אלוהי". מה הרגיש בשעת ביקורו אצל הכותל המערבי ואצל קבר רחל ועוד ? "אם אומר את האמת - הרי כל זה מעורר את לבי מעט מאד. על פי רוב נראה לי זה ישן וידוע משכבר הימים ואף על פי כן זר במקצת. "אין זה צובט את הלב".
באב תרע"ג, יצא ביאליק לוינה, כדי להשתתף בוועידה העברית שהתכנסה שם בימי הקונגרס הציוני האחד עשר. ביאליק הרצה כאן את הרצאתו על הספר העברי, שבה פיתח את רעיון "הכינוס" שלו שלמען הגשמתו עבד כל ימי חייו. הוא נפגש כאן עם אחד העם שבא לועידה מלונדון ואשר לא ראהו זה כמה שנים. שמריהו לוין ברך אותו מעל במת הקונגרס ואף ביאליק עצמו השמיע מעל במתו את דבריו על הצורך להקים את האוניברסיטה העברית בירושלים.
בשנות תר"ע-ע"ג, כתב את שיריו: "לפני ארון הספרים", "חוזה לך ברח", "והיה כי תמצאו", "לא הראני אלהים", "מי אני ומה אני", "ויהי מי האיש", "צנח לו זלזל".
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, נמצא בדרכו מקארלסבאד לוינה. הוא נאסר בוינה כ"אזרח האויב" והוחזק שלושה ימים במאסר, בבנין המשטרה המרכזי, עד ששוחרר בהשתדלותם ובערבותם של הד"ר בלוך, הרב ד"ר מקס גרינוואלד והד"ר אהרן קאמינקא. בדרכו לאודיסה דרך בודפסט ורומניה, נמצאו במזוודתו כרוזים נגד המשטר ברוסיה אשר הופצו באוסטריה ושכח לזרקם והיה כפשע בינו ובין מאסר חדש.
בשנת תרע"ו חגגו ברוסיה את יובל הכ"ה להופעת שירו "אל הצפור" ובין יתר העתונים שהביאו מאמרי הערכה על ביאליק ויצירתו, נמצא גם הירחון הרוסי היהודי "ייוורייסקאייא ז'יזן" ובו נדפס גם מאמרו הנלהב של גורקי על ביאליק וכן שיר מוקדש לביאליק מאת הסופר הרוסי הידוע איוואן בונין. כידוע העריך גורקי מאד את כשרונו של ביאליק וכשהגיע לידו תרגומו הרוסי של השיר "על השחיטה" לביאליק, פרץ בבכי. כשניגש גורקי להוציא מאסף ובו מאמרים נגד הרדיפות על יהודי רוסיה, הזמין גם מאמר אצל ביאליק. אלא שמאמרו זה נפסל על ידי הצנזורה ובקובץ נדפס רק שם המאמר של ביאליק - "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח" - וחתימת שמו. גורקי ביקש מאת ביאליק שיכתוב בשביל הוצאת הספרים שלו למען הנוער, מאמר על משה, הדבר לא יצא לפועל. גורקי שלח את אשתו להרצאתו של ביאליק ברוסית על הנושא "הלכה ואגדה" בתרע"ח במוסקבה.
בהשתדלותו ובהמלצה של גורקי , קיבלו ביאליק וחבריו בשנת תרפ"א היתר יציאה לחוץ לארץ כדי להתיישב בארץ.
בתרע"ז, כשהותרה שוב הדפסת האות העברית ברוסיה הוציא ביאליק באודיסה את המאסף "כנסת" ובו נתפרסמו שיריו הנפלאים "יהי חלקי עמכם", "אחד אחד ובאין רואה", "למנצח על המחולות", "הציץ ומת", "חלפה על פני". (כמה מבקרים מצאו בשירים אלה - ושלא בצדק - עקבות השפעה משירתו של טאגורי, שכמה מתרגומיה נתפרסמו על ידי ד. פרישמן). כן הופיעו בכנסת מדברי הפרוזה שלו: הספור "חצוצרה נתביישה'', והמאמרים "הלכה ואגדה'', "גילוי וכיסוי בלשון".
בימי חילופי השלטונות בין הלבנים והאדומים באודיסה, נמצא כמה פעמים בסכנה. הוא לא נשא את פני השליטים האדומים שחרצו בכל יום משפטי מוות על "בורגנים" והציל מידם חיי כמה יהודים. פעם עבר כדור רובה סמוך לרקתו והיה כפשע בינו ובין המות.
בתרע"ט פשטה שמועד. באמריקה כי ביאליק נפטר ובעתוני ארצות הברית היהודיים הופיעו נקרולוגים עליו.