בחודש מארץ 1921 יצא מאודיסה למוסקבה, להשתדל שם בדבר היתר יציאה לארץ ישראל בשבילו ובשביל קבוצת סופרים ועסקנים מאודיסה. נלוו אליו בנסיעה זו, משה קליינמאן, ליאלי קויפמן, (בתו של שלום עליכם) ובעלה ד"ר מיכאל קויפמן . בדרך סר לקיוב וביקר שם אצל חותנו פסח אוירבוך . במוסקבה התאכסנו אצל משפחת זאלקינד, קרוביו של משה קליינמאן. לאחר מאמצים מרובים שסייע אותם בכך הסופר הרוסי מאקסים גורקי, קיבל סוף סוף את היתר היציאה.
בקיץ אותה שנה, הפליג עם אשתו מנמל אודיסה באנית המשא אורסלאן . בקושטא נשתהה כמה שבועות בעניני "דביר" ומשם יצא דרך ברלין אל הקונגרס הציוני השנים עשר שהתכנס בין כ"ה באב לי"א באלול, תרפ"א, בקארלסבאד. כאן נתכבד לשאת את נאום הנעילה בפני צירי הקונגרס שבו דרש מאת כל צירי האגפים בקונגרס להתאחד ולהשלים ביניהם לשם עבודה משותפת למען הארץ. כן נאם כאן בועידה העברית והספיד את בן אביגדור אשר מת כאן פתאום.
מקארלסבד יצא לברלין כדי לחדש שם את עבודת הוצאת הספרים "מוריה-דביר". הוא ישב אז בין האמבורג וברלין.
בחורף שנת תרפ"ג, חגגו בכל העולם ברוב פאר את יובל החמשים שלו. סירב להשתתף במסיבות שנערכו לכבודו ועל המון הברכות שנתקבלו, ענה אז בפרסום שירו הידוע "שחה נפשי", שבו קרא לקהל מעריציו ומברכיו: "לא משורר לא נביא, חוטב עצים אנכי''.
באותה שנה יצא בברלין בהידור רב כל כתבי ביאליק בארבעה כרכים. ההוצאה עלתה למו"ל וואהרמן בעשרים אלף דולאר. גם ביאליק קיבל בעד כתביו סכום כסף זה, שהשקיע אותו כולו, בבנין ביתו בתל אביב. בסוף אותה שנה עלה עם משפחתו לארץ ישראל.
בתרפ"ד (1924) חזר משם לזמן קצר לברלין, כדי לחסל שם את "מוריה-דביר" ובית הדפום המשותף שלו, ולהעבירם לארץ.
בארץ קנה לו מגרש ליד בנין העיריה ובנה לו את ביתו על ידי "סולל ובונה", בתכנונו של הארדיכל י. מינור. נתקבל בארץ באהבה ובכבוד גדול ונמשך מיד לתוך העבודה הצבורית והתרבותית בארץ.
נבחר לראש ועד הלשון, ליושב-ראש אגודת הסופרים, ליושב ראש אגודת שוחרי האוניברסיטה.
בשנת תרפ"ה נכנס לגור בביתו החדש וכן נכנס בכל ראשו ורובו לעבודה בהוצאת "דביר" והשקיע כוח וזמן רב בהכנת כתבי-יד לדפוס ובהגהתם. חידש בעריכתו את הוצאת ששת כרכי "רשומות''. כן השקיע עמל רב וידיעה עמוקה בהוצאת שירי אבן גבירול עפ"י כתבי יד שונים ובצירוף מבואות מאירי עינים והערות וביאורים. כן הוציא את הכרך הראשון של שירי החול לר' משה אבן עזרא. בשנת תרפ"ו נתבקש על ידי נשיא ההסתדרות הציו נית הד"ר חיים ווייצמן לצאת לסיור לארצות הברית לטובת הקרנות הלאומיות "קרן היסוד" ו"קרן הקיימת" ולטובת העבודה העברית שם.
לאחר התיעצות עם אחד העם נכנע ונענה להזמנה ויצא לשם עם אשתו בשבט תרפ"ו. הוא נתקבל שם בכבוד גדול וכל העתונות היהודית הקדישה לו מאמרים. הוא נתקבל לראיון אצל נשיא ארצות הברית והוכתר פעמיים בתואר דוקטור לספרות עברית מטעם בית המדרש לרבנים שם מיסודו של שכטר ובבית המדרש לרבנים מיסודו של הרב סטיפן ווייז. במשך ששת החדשים אשר שהה שם, עבר את הארץלארכה ולרחבה, השתתף במאות כינוסים וועידות ונשא שם דבריו וזכו לשמוע שם תארים ושבחים לכבודו, שסימרו את סערת ראשו, ובנשף שערכה לכבודו "אגודת הסופרים" שעל שם י. ל. פרץ, עשה את חשבונו עם האידישיסטים למיניהם. ובניו-יורק כתב בחודש תרפ"ו את שירו רב המשמעות "ינסר לו כלבבו''.
מחמת מחלתו (מחלת החצצת) היה יוצא בכל שנה לשתות ממעיינות הרפואה בקארלסבד ובמארינבאד, בתרפ"ט גמר בקארלסבאד את כתיבת יצירתו "אגדת שלושה וארבעה". בהיותו בתר"ץ בקארלסבאד, הוזמן משם מטעם ההסתדרות "תרבות" בקובנו, לשם ביקור קצר של ארבעה ימים לפעולה לטובת "מאזנים", כלי מבטאה של אגודת הסופרים העברים בארץ ישראל. לפני צאתו לקארלסבאד, ביקר אצל הפרופסור קאספר בברלין, וזה עשה לו הדחת שלפוחית השתן ושאב מתוכה כמות חול.
בסוף שנת 1930, יצא ללונדון בעניני "דביר" שנמצאה אז במצב קשה. בדרכו באניה, הודיעו לו טלגרפית, כי הוזמן מטעם המחלקה למדעי המזרח של האוניברסיטה בלונדון, להרצות שם כמה הרצאות על היהדות. בבואו ללונדון, קיבלו את פניו בבית הנתיבות טובי הקהילה היהודית, ובראשה נשיא ההסתדרות הציונית חיים וייצמן. הרצאותיו באוניברסיטה הלונדונית ובועידת ציוני אנגליה עשו רושם והן נתפרסמו בעתונות. ואולם המטרה העיקרית - עזרה כספית ל"דביר" - לא הושגה. לעומת זאת הפיק תועלת מביקורו זה בספריה של המוזיאון הבריטי, עיין שם בכתבי העת של משוררי ימי הבינים, העתיק משירי אבן גבירול, ר' משה אבן עזרא ואחרים, אף ביקר אצל ששון וקיבל מידו את תצלום כתב היד של הדיוואן לר' שמואל הנגיד , ניקד וביאר את מחציתו, אלא משום אי הבנה שנפלה בינו ובין ששון, הפסיק את הכנת הדיוואן לדפוס (כתב היד הזה שעדיין לא השתמשו בו עד היום, שמור בארכיון) בלונדון כתב אז ביאליק את שיריו: "גם בהתערותו לעיניכם" ו"אמי זכרונה לברכה''. בדרכו ללונדון כתב את ספורו איש הסיפון. ביוני 1931 יצא לאירופה, במטרה לבקר שם בקהילות ישראל ולפעול למען הפצת הספר העברי, כשליחו של שלוש הוצאות הספרים - "אמנות", דביר" ו"שטיבל", שהתאחדות לשותפות בשם "בצר". כדי לממן