המקובל הגדול רבי חיים ויטאל (תלמיד האר"י), שהכיל דרושים וחידושים על דרך הנגלה וגם ביאורים לספרי משלי, איוב, דניאל ודברי הימים ופרסמו בדפוס בשנת תרס"ו בשם "עץ הדעת טוב".
כן אסף את האגדות מתלמוד ירושלמי בספר אחד בשם "אגדות ירושלמי", דוגמת אגדות הבבלי ב"עין יעקב", והספיק להוציא לאור את החלק של סדר זרעים.
בשנותיו האחרונות יצא לארה"ב בשליחות מוסדות "חיי עולם". הוצעו לו משרות רבנות בקהלות חשובות בשכר רב, אך דחה אותן באמרו "טוב לי פת חרבה בארצנו מבית מלא כל טוב בנכר" ובהשפעתו האישית פעל למען ישיבתו ולמען חיזוק התורה בירושלים.
בדרכו לפעולת תעמולה בעיר דטרויט (ארצות הברית) נהרג בתאונת דרכים בערב חג השבועות תש''ב (22.5.1942) והובא לקבורה בהר-הזיתים בירושלים בשנת תש"ז (1947).
צאצאיו (מאשתו הראשונה): שימע אשת אלטובסקי, בנימין ציון. (מאשתו השניה): לאה, פייגל, שרה, חיה רייזל.
אברהם אכר (קאופמן)
נולד בי"א חשון תר"ס (15.10.1899) בראילוב, שבפלך פודוליה (רוסיה).
לאביו נחום (שו"ב) ולאמו חובה בת אהרן קלצל. למד בחדר ובבית-המדרש והצטרף לאגודת הנערים הציונים "פרחי ציון".
ב-1914 עלה לארץ ללמוד בגימנסיה הרצליה, והנה פרצה מלחמת העולם והכריחתו להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה. עבד כפועל חקלאי ברחובות, בקרית ענבים, בחולדה ובפתח תקוה, ואח"כ בשמירה ברחובות, בראשון לציון, בבאר יעקב ובפתח תקוה.
משכבש הצבא הבריטי את דרום הארץ התנדב אברהם בין הראשונים לגדוד העברי הארצישראלי (קלעי המלך מס' 40) והשתדל לקלוט יפה את תורת הצבאיות והטיפול בנשק, באשר ידע, שהישוב העברי זקוק לכוחות עצמיים מאומנים להגנתו ולשמירת בטחונו. אחרי פירוק הגדוד ב-1920 חזר לפתח תקוה, עבד בבנין ויסד את קבוצת-הבנאים הראשונה, ובשעות הפנאי התמיד בכוננות צבאית חשאית להגנה על הישוב, אם יהא צורך בכך, ביחד עם הצעירים שהתלכדו בסתר לגרעינים ראשונים של ה"הגנה". והנה פרצו מהומות מאי 1921, תחילה ביפו. המתיחות הורגשה גם בסביבת פתח תקוה, אבל הצורך בפעולת הגנה מידית קיים ביפו - ובעלית הגג של דירת יצחק מגלי (ראה כרך ח', עמוד 3128) מונחים להם ארבעה רובים באפס-שימוש, בו בזמן שבהתחשב בנשק המועט שבידי מגיני הישוב ובידים המעטות המוכנות והמאומנות לשימוש בו, הרי ארבעה רובים בידי ארבעה בחורים אמיצים יכולים להוות תגבורת ניכרת במקום הדרוש. ובכן בא בדברים עם שלשה בנאים מקבוצתו וחילק את הרובים בינו וביניהם והיו מוכנים להיענות לקריאה לתגבורת שתבוא מיפו. משחיכו לקריאה ולא באה. קמו ללכת העירה. בדרך הצטרפו אליהם עוד עשרות צעירים. ועד שהגיעו לתל-אביב (אז עוד נהגו במושבות לקרוא לתל-אביב ויפו יחד בשם "יפו", כי תל-אביב עדיין נחשבה כחלק של העיר יפו) גדלה קבוצתם למאתים איש. כאן פנו אל אליהו גולומב (ראה כרך ב', עמוד 972), שהפנה אותם אל פנחס רוטנברג (ראה כרך ב', עמוד 866), וזה נתן להם את הפקודות ושילב אותם במערכת ההגנה בעיר.
אחדי ששקטה הארץ עבר לחיפה ויסד גם שם קבוצת בנאים. אח"כ נתקבל עם קבוצתו ל"משרד לעבודות צבוריות" (קבלנות קואופרטיבית, שהתפתחה במשך הזמן ל"סולל בונה"), ועבד בצפת, בתל-אביב ובחיפה.
ב-1923 עבר למילוי תפקידי קבע במנגנון ה"הגנה', וב-1924 נתמנה למדריך ראשי בהגנה בתל-אביב (בכינוי המחתרתי "אילן").
ב-1926 נתמנה למפקד ראשי ב"הגנד," בתל-אביב. מתוך הכרה בעובדה, שערכו ויעילותו של כח מזוין תלויים במדה מרובה בכושר הסמלים והמפקדים להדריך את אנשיהם, התמסר בשנות שרותו בתפקיד זה (עד 1930 - חוץ מהפסקה קצרה ב-1929, כשהועבר זמנית לתפקיד אחר בירושלים) להכנת סגל מדריכים ומפקדים ל"הגנה". בתחילה בחר מבין חברי השורה עשרים סמלים והכשירם בקורס מיוחד להדרכה - בעיקר בכלים קטנים ותרגילי סדר. אחר כך ארגן קורס שני למפקדים, בו פיתח עוד יותר את לימוד הפירוק וההרכבה של אקדוחים. (מלאכות אלו היו נחוצות במיוחד בגלל האופי המחתרתי של ה"הגנה", שכן לפי החוק אסור היה להחזיק ולהוביל נשק בלי רשיון מהשלטונות הזרים, והיה צורך להערים על השלטונות ולהחזיק ולהוביל לפעמים חלקים-חלקים לחוד ולהרכיבם במהרה בשעת הצורך...). השתתף בעבודת המתרגמים את הפרוספקטים שהיו מצורפים ל''כלים" מטעם בתי-החרושת ובקביעת מונחים עבריים לכל חלק וחלק. הכניס שיטתיות בהדרכה ושימוש בחוברות מקצועיות, וכן את השימוש במכונותיריד, (אז מטפוס אוסטרי, משרידי הנשק של צבא הממלכה שהתפוררה) ואת ידיעת פירוקה והרכבתה, - אחרי