לשבת בהן על כסא הרבנות והבטיחו לו שכר ביד רחבה, שיפצה אותו על אבדן זכות הירושה על הבית שבשכונת מאה שערים, וגם קהלת לונציץ הזמינתו אחרי פטירת אביו לבוא ולרשת את כסאו. אך הוא דבק בירושלים והעדיף את החיים הקשים בה על חיי רווחה בחו"ל. אמנם נסע פעמים אחדות לחו"ל בעניני פרנסה, אבל לא נתפתה להשאר כרב ראשי לקהלות גדולות, כפי שהציעו לו, ותמיד מיהר לחזור לירושלים.
מצבו החמרי הקשה לא יכול לטשטש את אצילותו והיה מראשי הפעילים ביסוד שכונות וישיבות ובהשכנת שלום בין יריבים במחלוקת צבורית או פרטית, או פרטית שהתחפשה לצבורית, אבל בעיקר עסק בתורה והעלה את חידושיו על הכתב בספרים הרבים שחיבר והיה יושב בטלית ותפילין בין ספריו ומעיין ורושם וכותב, ורק במלחמת העולם הראשונה נעתר לקבל עליו כהונת רב שכונתי במזכרת משה, ובבית מדרשו היו מוקיריו נהנים מחידושי תורתו ומשיחותיו, וגם מדרשותיו ומנעימת תפלתו כשליח צבור. גם הרבנים מכל העדות ומכל הזרמים כיבדוהו, משום שהתרחק מפוליטיקה ועסק רק בתורה ובצרכי צבור באמונה. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה יצא מגדר התרחקותו ממדיניות, כשהצטרף לתנועת המזרחי ומילא תפקיד חשוב במועצה הראשונה ליסוד הרבנות הראשית. בגלל זה פגעו בו קנאים וגרמו לו כאב נפשי רב בהתקפותיהם עליו, אך הוא לא השיב להם כגמולם והוסיף ללכת בשלום ובמישור עם כולם. היה שוקד לעזור לנצרכים, עודד את עולי פולין שהיו באים לשאול בעצתו. נתחבב גם על החלוצים והיו קוראים לו "הרב של החלוצים", ובשל מזגו העדין ומדותיו התרומיות היו החלוצים וזוגות צעירים מכל החוגים מעדיפים לסדר קידושין דוקא אצלו, ומזוג עני לא היה לוקח שכר טרחה, אלא אדרבה עורך להם ולאורחיהם כיבוד משלו.
בשנת תרנ"ג פרסם בדפוס את ספרו הראשון, "זכות אבות וענף אבות", ולרגל מלאות 50 שנה לעלותו ארצה הוחג יובלו ברוב פאר, בהשתתפות ראשי הרבנים ונכבדי ירושלים ומכל הארץ, ולמסיבת היובל (י"ב אלול תרפ"ג) שלח גם הנציב העליון סיר הרברט סמואל את ברכתו. אז נוסד ועד בשם "קרן התורה" במטרה להוציא לאור את כל חידושי התורה אשר אתו בכתובים, ואכן הוציא הועד אחדים מספריו עוד בחייו.
ספריו: "זכות אבות וענף אבות" (על מסכתא אבות, תרנ"ג); "בית מנחם" (על ברכות ומשניות זרעים) ; "בית מועד" (על משניות - מועד); "בית נאמן (על משניות - נשים); "בית חסד" (על משניות - נזיקין); "בית קודש" (על משניות - קדשים); "בית טהור" )על משניות - טהרות); "אורח נאמן" (על שו"ע או"ה); "יורה נאמן" (על שו"ע יו"ד); "אבן נאמן" (על שו"ע אה"ע); "משפט נאמן" (על שו"ע חו''מ); "מעיני מנחם" (על עין יעקב); "בית נאמן" (על התנ"ך); "קול נאמן". (הגהות על הש"ס); "יד נאמן" (הגהות על הרמב"ם); "שפתי נאמן" (שו"ת); "ארמון חדש" (שו"ת על מסבתא ב"ב) ; "נחלת נאמן" (הגדרות על ספר פאת השולחן); .רשפי קדש" (על הזוהר); "אמרי נאמן" (דרשות); "פרי נאמן" (מוסר) ועוד.
נפטר בירושלים, ה' אלול תר"ץ (29.8.1930).
צאצאיו; יצחק, מאיר, יהושע, שפרה אשת אברהם בן זרח ברנט, חנה אשת משה כץ, שרה אשת דב ציפרוס, הנדול אשת מרדכי בן הרב חיים זוננפלד, פרידה ז"ל, חיה אשת שלום ברינקר.
יצחק כספי (סרברניק)
נולד בי"ג אדר תרע"ה (17.3.1915) בשדליץ שבפולין. לאביו חיים יוסף (למדן ומשכיל, עמד בחליפת מכתבי עם סופרים ומשכילי הדור). ולאמו לאה בת משה דמבוביץ' (שניהם נרצחו במחנה טרבליאנקה).
למד בחדר ובבית-ספר תיכון למסחר והשתלם במדעי היהדות. בגיל צעיר התחיל מפרסם מאמרים ב"הברית", עתון בוגרי בית הספר "תרבות" (1932-1931) ומשנת 1932 חבר מערכת שבועון אידי מקומי בשדליץ. התמסר לפעילות ציונית ולעסקנות בהחלוץ והיה חבר המועצה הגלילית בלובלין והמועצה הראשית של החלוץ המרכזי בפולין וציר לועידות ציוניות בפולין.
עלה לארץ בראשית 1935 ועסק בעבודה חקלאית בנס ציונה ואח"כ בתל-מונד עד 1937. משהחלו המהומות בשנת 1936 נכנס יותר ויותר לפעילות בהגנה ומ-1937 פעל מטעם מטה ההגנה במושבות השרון. מ-1940 ואילו מילא תפקידים שונים במטה ההגנה. במהלך פעולות הדיכוי שהחלו ב"השבת השחורה" נאסר ב-9.7.46 עלידי הבולשת הבריטית באשמת החזקת מכשירי שידור, שנמצאו באחד ממשרדי ההגנה ששכן בבית משרדי המרכז החקלאי בתל-אביב. אך עד שהגיע מועד משפטו הועברה מהארץ הבריגאדה המוטסת הששית, שחייליה מצאו את המכשירים והיו צריכים להופיע כעדים במשפט. באין עדים נדחה המשפט פעמיים, ובסוף טושטש ובוטל בעזרת קציני-משטרה יהודים נאמני הישוב. במלחמת השחרור שירת כקצין בצה"ל ואחרי המלחמה היה מזכיר אגף חיל הים במשרד הבטחון ואח"כ הועבר למשרד העבודה בתפקיד מזכיר למחוז תל-אביב והמרכז.