דתיותו העמוקה של אביו השפיעה עמוקות על הבן, ועוד בימי נעוריו תכנן צבי לעלות לארץ-ישראל, יחד עם קבוצת אנשים אשר בסמוך לכך יסדה את חדרה רק מחלת אביו מנעה ממנו מלהצטרף לעולים אלה. באותה תקופה עבר לריגה, שם סיים בית ספר תיכוני למסחר, נכנס לחיי מסחר, גוייס לצבא הרוסי ושירת בו כחייל ארבע שנים.
בריגה נשא לאשה את אסתר לבית רפפורט (בת למשפחת סוחרים עשירה שנמנתה על "אזרחים הנכבדים - בירושה של העיר ריגה").
מרינה עבר לזמן קצר לוילנה ואחר כך לויטבסק, שם היה לו יחד עם אחיו בוריס בית-חרושת לטפטים, אך הוא מבקש לעצמו שדה פעולה רחב יותר והופך קבלן לעבודות בנין וסלילה. צר המקום בוילנה לפיתוח עסקיקבלנות רחבים ונוסע לסיביר, וכאן עוסק הוא בבניה רחבה במסילת הברזל לנהר אמור, מבלי לשכח את עניני היהודים המעוטים שהיו באולו. לצורך קבלת רשיון קבע לשבת מחוץ לתחום המושב הוא נבחן באוניברסיטה של קיוב ומקבל תעודה של טכנאי שניים. ומסיביר - שוב אל בין יהודים לתחום המושב. ושוב הוא כאן חרושתן לטפטים וקבלן. הוא נותן עבודה מתקדם : ליד בית החרושת שלו הוא מקים עזרה רפואית לפועליו; יחסיו עם הפועלים ידודיתיים ביותר (לאחר מספר שנים כשהוא נאסר על ידי ג. פ. או. הקומוניסטית - והימים "ימי הטרור האדום", לאחר התנגשות בחייו של לנין - באה לג. פ. או. לויטבסק משלחת מטעם הפועלים לדרוש את שחרורו - והוא אמנם שוחרר וניצל מלהיות קרבן הטרור).
בתפקידו של קבלן לעבודות צבאיות - בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוא קושר קשרים רבים עם השלטונות הצבאיים. הוא מנצל את הקשרים הללו לטובת עניני צבור, וביחוד לטובת פליטי המלחמה היהודיים שהגיעו לויטבסק. עם גבור זרם הפליטים הצטרף (והוא ידוע בין חוג גדול של מכיריו וידידיו בשם גריגורי יעקובליביץ ) לעבודה הצבורית הענפה של ועד הקהילה, של הועד לעזרת פליטי המלחמה, וכן של ההסתדרות הציונית שנמנע אל חבריה הפעילים.
רבה היתה פעולתו בארגון תנועת האחוזות. בשנים 1919-1917 - מתוך עבודה זו העביר לארץ ישראל סכומי כסף גדולים משלו ושל חברי האחוזות בויטבסק ובסביבה. ובשנת 1917 השתתף בועידה הציונית הכל רוסית בפטרוגרד, וב-1920 היה ציר בועידה הציונית במוסקבה, בה נאסר. עזר הרבה לתנועת "החלוץ" בפעולתו הארגונית ובכסף להחזקת חוות ההכשרה, לארגון נסיעה של הנוער לארץ ישראל, תמך במפעלים להפצת השפה העברית ואף הקפיד לחתום בשם צבי במכתביו ממוסקבה. עלה לארץ ב-20 במאי 1935.
עיקר התענינותו הצבורית התרכזה בבעיות הכרוכות בעלית המעמד הבינוני ובעלי מלאכה וכן בפעולותיה המעשיות של הסתדרות "החלוץ" בגולה.
בתמיכתו בעניני צבור ובכל פעולה ציונית, נהג ביד רחבה. ברוסיה וכן בחדשים המעטים של חייו בארץ. באופיו הורגשה השפעת ערבות רוסיה הרחבות - כרבים מעסקני צבור באותו דור. היו באופיו ובמעשי ידיו רומנטיקה ומעשיות, ובו בזמן נעדר כל חוש לפרסומת עצמית, צניותו היתה כנה ופעולותיו כמעט כבמחתרת - כזה היה במשך שנים רבות, אחד הקצינים של הצבא הציוני הגדול ברוסיה, בתקופת הזוהר של היהדות הרוסית.
בתקופת חייו הקצרה בארץ סייר לארכה ולרחבה, התעניין בחקלאות ובתעשיה וכל התקדמות בעבודת בנין הארץ גרמה לו תענוג וספוק רוח.
בימי מאורעות 1936 - בחודש אחרון לחייו לפני מותו הפתאומי היה רגיל לשנן: "צרות בודאי יהיו אבל מדינה עברית תהיה". אולם דבר אחד אינו יכל היה להבין: "מדוע הנוער העברי אינו נכנס ליפו ואינו שם קץ לרציחות. האם אנו בקישניוב ? אילו הייתי צעיר הייתי יודע מה צריך לעשות". ושוב נוהג הוא כקודם ביד רחבה בתמיכה בענינים צבוריים שונים, וכשאחדים מידידיו הקרובים מעירים לו כיכלתו החמרית פחותה משהיתה קודם וההתנאים בארץ הם אחרים מאלה אשר היו פעם ברוסיה, היה עונה : "שוב אינני מבין מדוע התקלקלתם כאן בארץ ישראל". הניחו לי לנהוג לפי הרגלי - "אנשים מסוג שלנו אינם משתנים".
נפטר בתל-אביב, י''ד אייר תרצ"ו (6.5.1936).
צאצאיו: אידה (הנמצאת ברוסיה), שלמה מוריאל (מאירוביץ) בתל-אביב (המשמש קונסול ליבריה בישראל והעוסק במשך שנות ישיבתו בארץ, החל משנת 1924, בעניני כלכלה שונים (ראה הערך שלו בכרך זה).
גבריאל כתאין
נולד ביבנאל, כ"ה אדר תרפ"ו-11.3.1926 (בעת שאביו היה רופא ביבנאל ובסביבתה).
לאביו ד''ר צבי כתאין (ראה כרך ד', עמוד 1641) ולאמו רבקה בת אלימלך לרנר. כבר בגילו הרך - בן 6 וחצי - נחרץ גורלו הטרגי - הוא נתיתם מאביו.