בן-ציון (אלתר) ידידיה (גוטליב)
נולד בי"ד אדר תרמ"ד (1884) בשדליץ שבפולין. לאביו משה גוטליב חסיד בנוסח קיידאנוב, (סוחר, משכיל, ממשפחה אמידה, המתיחסת על הגאון ר' דוד טבלי-אפרתי) ולאמו יוכבד בת צבי-הירש צוקר. בשחר ילדותו נתחנך על-ידי אבי-אביו, ר' אליהו גוטל ב, שנקרא "ר' אליהו לייפציגר" על שום נסיעותיו לרגל מסחרו ללייפציג שנשתבח במדות תרומיות וביחוד ב"מתן בסתר". זה היה חסיד-משכיל, בקי בספרות התורנית והחסידית וגם בספרות הפילוסופיה היהודית מימי הבינים ובספרות החדשה למן ההשכלה ואילך וגם בארונו שכנו הספרים מכל הסוגים הללו ביחד, והוא שלימד והרגיל את נכדו זה לדיבור עברי מגיל שלש ואילך, ומשהתחיל ללמוד בחדר הצטיין בתפיסתו ובזכרונו.
בהיותו בן שש עברה המשפחה לוארשה, ומשירד אביו מנכסיו גברה הדחקות בבית המטופל בשבעה ילדים, וכשלא השיגה יד ההורים להחזיקו בחדר, היה הרבי בא לפנות ערב למעונם הדל שבמרתף ומלמדו בחנם, ומגיל עשר הוכרח ללכת עם אחיו לעבוד אצל צורף, וללכת יום-יום את המרחק הרב ברגל, כדי שכל המשכורת, בסך רובל לשבוע, תשאר ללחם הבית...
מאמו קיבל מושגים ראשונים על הספרות האידית החדשה ועל השירה העממית והאמנותית של התיאטרון היהודי, ובהיות בעל קול סופראנו נעים, שימש כ"משורר" אצל חזנים שונים, ובעיקר אצל דודו החזן שמעון פוגלנסט מפראגה שליד וארשה.
תשוקתו לתורה ולדעת לא הרפתה ממנו, ובגיל 12 ברח מהבית ללמוד בישיבת מאקובה, משם עבר לישיבת לומז'ה ואח"כ לישיבת "כנסת ישראל" של "אנשי המוסר" למד גם אצל הרבי פרלוב בנובי-מינסק בסלאבודקה, בה נקרא בכינוי "העילוי מביאלה", והוסמך לרבנות על-ידי הרב ר' אהרן מרומשישוק.
בישיבת סלאבודקה נעשה "ציוני". בהשפעת נאומיו של שד"ר מישיבת עץ-חיים הירושלמית בשבח הארץ יצא עם שני חברים ללכת ברגל עד אודיסה, שם לוקחים "חובבי ציון" בחורים ושולחים אותם באניה לארץ-ישראל... בדרך הארוכה הספיק להכיר מקרוב את חיי היהודים בבל רחבי "תחום המושב", אך בסוף נשאר לבדו וחזר לישיבה. בפולנאה שבווהלין למד אצל הרב גולדנקורן יחד עם בניו, שם קיבל את ראשית השכלתו העברית החדשה (ועד קודם לכן, בסלאבודקה, התחיל לומד בסתר לימודי חול לשם הכנה לבחינת בגרות), וכשנפטר פתאום "העילוי מפולטאבה", שהיה מגיד שיעור בישיבה, העמיד הרב אותו להרצות במקומו לפני התלמידים, והוא אז בן שבע עשרה.
חזר לוארשה, נעשה מקורב וידיד לגדולי הסופרים וההוגים והאמנים היהודים שהיו אז בוארשה (י. ל. פרץ, פרישמן, סוקולוב וכו'). נתקבל בבית-הספר "שפה חיה" של ש. ל. גורדון (של"ג) למורה לעברית, תנ"ך, ספרות ודברי הימים. היה פעיל ב"הזמיר" וביחוד בחוג הדרמתי והשתתף בלימוד ובהצגות. התמסר לפעילות בתנועת "פועלי ציון" בראשיתה והיה אחד מראשי המדברים בה כנואם (היה מראשוני המדברים והנואמים עברית בפולין) וכמתוכח חריף עם ה"בונד" ועם היהודים הקשורים במפלגה הסוציאליסטית הפולנית. היה חבר הועד הפועל של "פועלי ציון" ביחד עם "האריות שבחבורה", השתתף בועידות ובכינוסי-סתר, ולרגל פעולותיו בעניני המפלגה ובעניני תרבות ואמנות הופיע גם בערים אחרות בפולין ובליטא, ופעמים אחדות נאסר בשל פעילותו הפוליטית, שהיתה למורח-רוח המשטר והמשטרה של הצאר, ונכלא במבצר פאוויאק, ששימש "אכסניה מאונס" לאסירים פוליטיים.
ב-1903 נסע לוינה, עבר בחינת בגרות ולמד באוניברסיטה פילוסופיה, היסטוריה ותולדות הספרות והאמנות. עוד הספיק לדבר עם הרצל בשנתו האחרונה, נתקבל בחבורת אנשי הרוח והעסקנים, היה חבר באגודת דוברי עברית, חבר פעיל בועד "פועלי ציון" ומשתתף בעריכת עתונם "אידישער ארבייטער".
ב-1905 חזר לוארשה להתיצב לבדיקה לצבא וחזר לפעילותו ב"פועלי ציון" ובחבורות אנשי הספרות והאמנות.
ב-1906 נשא לאשה את דבורה בת יונה גרינציג מוארשה.
באותה שנה שוב נאסר בשל פעילות פוליטית אסורה, ביחד עם טובי הפעילים בתנועה הציונית, ונדון לגלות לסיביר, אך בהשתדלותו של עורך-דין וארשאי ידוע ובמתן בסתר לאיש המתאים הוחלט להחליף את גירושו לסיביר בגלות מחוץ לתחומי ממלכת הצאר.
ב-1907 יצא לברלין. למד פילוסופיה ותורת החברה באוניברסיטה ואמנות הבמה באולפן של מאכס ריינ הארדט , ובו בזמן המורה לעברית ומרכז פעולות התרבות העברית בקורפורציות של הסטודנטים היהודים בהנהלתו של הד"ר א. בירס . גם כאן נתקרב לגדולי הספרות ואנשי-הרוח, שיצירתם חבקה אופקים אוניברסאליים ברמה מערב-אירופית ובהגות מעמיקה. היה מהפעילים בהכנת הכנסיה לשפה ולתרבות העברית, שהתכנסה שם ב-1909 בהשתתפות גדולי התרבות והספרות העברית ונתמנה למזכיר הועד המרכזי שנבחר בה. ברבעון