השתתף במטה הקרבי של מערכת סיני. אחרי הקרבות טס הביתה לביקור יחד עם אלוף-הפיקוד אסף שמחוני (ראה כרך ח', עמוד 3025) וסמל המשטרה בנימין גורדון. הסערה הטתה את מטוסם מזרחה ונפל ונתרסק מעבר לקו המזרחי של שביתת הנשק ושלשת נוסעיו נהרגו ביום ג' כסלו תשי"ז (7.11.1956) ואחרי ארבעה ימים הובאו לקבורה בחלקה הצבאית בקרית שאול.
בנו: אלון.
הרב זרח אפשטיין
נולד בשנת תרכ"ב (1862) בקוידאנוב שבליטא.
לאביו הרב ישעיהו ולאמו אסתר בת ר' אברהם רבינוביץ. למד בישיבת הגאון ר' יצחק אייזיק רבינוביץ בפוניבז' ובתורת המוסר היה מתלמידיו המובהקים של הגאון הצדיק ר' יצחק בלאזר (שנקרא ר' איצל פטרבורגר). נשא לאשה את אסתר בת הרב אברהם חיים וינוגראד מפינסק.
המשיך להשתלם בתורה בדרגה גבוהה בבית חותנו, שהיה מפורסם כגדול בתורה, בחברת חותנו וגיסיו הרבנים שמחה (כרך ו', עמוד 2667), יצחק ויוסף אליהו (שניהם בכרך ו', עמוד 3029). בתרמ"ג (1883) עלו לארץ - חותנו ר' אברהם חיים וינוגראד וגיסיו: ר' שמחה ור' יוסף אליהו ור' אברהם חיים (נפטר בתרמ"ו). הוא עלה בסוף אותה שנה עם גיסו ר' יצחק. עזר לגיסו ביסוד ישיבת "תורת חיים" בעיר העתיקה של ירושלים על שם אבי המשפחה ר' אברהם חיים זצ"ל. ישיבה זו, ששימשה בית-אולפנא לתורה בדרגה גבוהה, התנהלה על-ידי ר' יצחק וינוגראד ואחרי פטירתו על-ידי אחיו ר' יוסף אליהו, וגיסם ר' זרח אפשטיין היה אחד מגדולי הלומדים בה. הוא הצטיין בהתמדה עצומה, סיים עשרות פעמים את כל הש"ס ונודע בבקיאותו הנרחבת בכל הספרות התלמודית מכל הדורות ובסברתו הישרה, וללא תפקיד רשמי שימש מדריך מאיר עינים בהלכה לגדולי הלומדים בישיבה. ואחרי פטירת גיסו ר' יוסף אליהו הוכרח לתת חלק מזמנו לניהול הישיבה יחד עם גיסו ר' שמחה. בהיותו לא רק איש הספרים, אלא גם אדם ויהודי בעל לב רגיש לסבלות ולצרכים של הכלל והפרט ואדם בעל צורה, מבורך בהדרת פנים ובכושר השפעה על אנשים מכל החוגים, ומכובד אף על אנשי השלטון המקומי והקונסולרי הרוסי, ראה חובה לתת מזמנו גם לעיסוק בצרכי צבור ובהשתדלויות לטובת יחידים, שהיה מקבלם בסבר פנים יפות, כדרכו עם כל אדם שנפגש עמו.
בתרס"ד נבחר לועד של אגודת "בני תורה" להרמת מצבם החמרי והצבורי.
היה אח ותיק בלשכת "ירושלים" של בני ברית, שם נפגש גם עם אנשי הישוב החדש, שקנאי הישוב האשכנזי הישן התרחקו מד' אמותיהם, ואילו הוא שיתף פעולה עם כל אדם לטובת הכלל ורכש כבוד לא לאישיותו בלבד, אלא גם לתורה ולמסורת האבות.
במלחמת העולם הראשונה היה פעיל בועדים לחלוקת הסיוע לנפגעי המשבר והשתמש בקשריו עם מפקד לשכת הגיוס לשחרר לומדי תורה מחובת הגיוס, וכן עזר לרבים בהשתדלויותיו אצל אנשי-שלטון אחרים.
אחרי המלחמה קידם בברכה את ראשית הגשמת המפעל הציוני ונתן יד לכל הפעולות הארגוניות לביצור הישוב העברי בחומר וברוח. השתתף ביסוד הרבנות הראשית לארץ-ישראל, ביסוד ועד העיר ליהודי ירושלים והיה סגן נשיאו. נתן יד ליסוד "ישיבת המשתלמים" מטעם המחלקה לחינוך של "ועד הצירים", שנועדה להכין מורים ומדריכים רוחניים לישוב, שנוסף לידיעה יסודית בתורה יצטיינו גם בהשכלה עברית וכללית רחבה ומשולבים בתהליך בנין הישוב והמולדת, ולמרות היותו מנהל ישיבת "תורת חיים'', ממבצרי הישוב הישן שהתנגד בשצף-קצף לכל ה"חידושים" של הציונים, קיבל עליו להורות תלמוד בישיבה זו בעברית ובהארת נרחבת כגודל גאונותו, ואף מתנגדי הישיבה הזאת והמפעל הציוני בכלל הרכינו ראש בפני אישיותו וגדולתו בתורה, במדות ובמעשים טובים. שנתים לימד בישיבה זו, עד שב-1921 נוסד במקומה בית-המדרש למורים של המזרחי, שתכניתו הלימדית בתורת היתה מצומצמת לעומת תכנית הישיבה, והוא נשאר אוהד למוסד החדש, אבל לא נענה להזמנה להמשיך ולהורות בו.
בפרעות פסח תר"פ נהרס חלק גדול של ישיבת "תורת חיים" והישיבה יצאה לעיר החדשה, אך הוא לא נח ולא שקט עד ששוקמו ההריסות והישיבה חזרה להיכלה שבעיר העתיקה, ותמיד הטיף ופעל למען ביצור הישוב בעיר העתיקה, ובקרבת ישיבתו אף התקיים אז אי קטן של ישוב יהודי בלב האזור המושלמי והנוצרי. רק אחרי פרעות תרפ"ט לא עלה בידו להחזיר את הישיבה לעיר העתיקה, ואז כבר החלה בריאותו מתרופפת. הוא נשא את יסוריו בגבורת נפש והוסיף להעלות