על הכתב מחידושיו בתורה (חלק מהם נדפס בחייו בירחון התורני "שערי ציון" והרבה נשאר בכתב-יד) ולשאת בעול ניהול הישיבה. אך מחלתו גברה והלכה, עד כי נפטר בירושלים, כ"ב סיון תרצ"א (7.6.1931) ונקבר בחלקת הרבנים במרומי הר הזיתים.
צאצאיו : אברהם, עלקה אשת ר' יעקב זלזניק, שפרה.
ד"ר יחיאל צ'לנוב
נולד בכ"ז תשרי תרכ"ד (1863) בקרמנצ'וג שבאוקראינה.
לאביו זאב (למדן מופלג ועסקן צבורי חשוב, מחסידי חב"ד הנלהבים) ולאמו בת שלמה מונישזון. נתחנך רק בלימודי היהדות. ומשעברה (1877) המשפחה לגור במוסקבה החל ללמוד לשון המדינה ולימודים כלליים ואחרי מלחמה קשה הסכימו הוריו לכניסתו למחלקה הששית בגימנסיה רוסית (1877). בתחילה נטה לתנועה המהפכנית "רצון העם", אך משתנגלה ב-1881 "רצון העם" בפרעות ביהודים, וגם מתנגדי המשטר הצארי השתתפו בהן, נתעורר בו הרעיון הלאומי היהודי, וביחד עם מ. מ. אוסישקין השתתף בראשית 1882 ביסוד "האגודה הפלשתינאית", שהתפתחה אח''כ ל"חובבי ציון", והצטרף גפ לתנועת ביל"ו, אך לא יצא בגורל בין המיועדים לעלות ארצה מטעם ביל"ו, ולכן המשיך בלימודיו עד שהוסמך לד"ר לרפואה והמשיך בפעילות ציונית בגולה.
נשא לאשה את רבקה בת שלום רטנר (עלתה לארץ עם ילדיה בשנת 1922. היתה יד ימינו ועזרה לבעלה במיטב כוחותיה בעבודתו הציונית. ביתה היה בית ועד ועבודה למרכז ציוני רוסיה. נפטרה בתל-אביב כ' ניסן תשי"ז - 21.4.57).
עוד ב-1884 נוסדה בזימתו אגודת "בני ציון", שחינכה מנהיגים לתנועה הציונית, ונבחר לראשה. היה עסקן פעיל ואח''כ מזכיר באגודת "חובבי ציון'' במוסקבה. ב-1891 נבחר ליו"ר הועידה השניה של חובבי ציון באודיסה וב-1892 השתתף במשלחת חובבי ציון אל הבארון רוטשילד להעיר אותו על הפעילות האנטיישובית של פקידיו בארץ, שעליה התריע עוד בועידת אודיסה. ב-1894 יצא בשליחות חובבי ציון לארצות המערב ויצר קשרים עם ראשי התנועות הדומות בארצות ההן.
בקונגרס הציוני הראשון לא רצה להשתתף, מתוך חשש שתנועה חדשה זו תזיק לפעולות המעשיות והתעמולתיות של חובבי ציון. לקונגרס השני (1898) כבר בא ומאז נכנס לפעילות מתמדת בהסתדרות הציונית העולמית, השתתף בכל הקונגרסים ובכמה מהם היה גם סגן יו"ר, פעיל בנשיאות, בועדות, במליאה וגם בעבודה מאחורי הקלעים. צידד בעבודה המדינית, אבל דרש גם עבודה מעשית בארץ והשתדל להכניס גם את העבודה התרבותית למערכת העבודה של ההסתדרות הציונית, ובהמשך הזמן נבחר גם לתפקידים מרכזיים, כגון לועד הפועל הציוני הגדול, למועצת המפקחים של אוצר התישבות היהודים ולדירקטוריון של הקרן הקימת לישראל, וכן למורשה גליל מוסקבה, בו העלה את מספר האגודות משלש ל-120, ואח"כ נמסרו לו גם גלילות הוולגה, סיביר וקאוקאז, ובכולם הצליח ליצור יש מאין. בקונגרס החמישי העביר החלטה לכנס את הקונגרס רק אחת לשנתים. בקונגרס הששי היה מראשי המתנגדים ל"תכנית אוגנדה", מראשוני היוצאים מאולם הקונגרס למחאה נגד אישור התכנית, ואח"כ עמד בראש "ציוני ציון" ופרסם את ספרו "ציון ואפריקה", שחיזק את ההתנגדות לתכנית אוגנדה. פעל גם בהנהגת הציונות הרוסית, היה יו"ר ועידת מינסק ב-1902 וידיר ועידת הלסינגפורס ב-1906 והיה ממכיני התכנית הסינתטית של ציונות ו"עבודת ההווה" בגולה. בקיץ 1907 ביקר בארץ, ובראותו שגאולת הקרקע דחופה הרבה יותר מכדי להטילה על הקהק"ל בלבד, השתתף ברכישת שטח קרקע ליד יפו וב-1909 ארגן קבוצה של יהודי רוסיה, שגאלה את אדמת מגדל שליד טבריה. בראשית 1908 קיבל עליו את ניהול עניני הקהק"ל ברוסיה, ובמשך שלש שנים עלו הכנסותיה למעלה מפי-שלשה, שנאספו בלמעלה מ-600 מקומות, ברובם הגדול מקומות שמקודם לא ידעו בהם את הקהק"ל.
אחרי מתן הקונסטיטוציה בטורקיה ב-1908 כינס במוסקבה מועצה של מנהיגים ועסקנים ציונים, לדון בדרכי הפעולה בארץ בהתאמה למצב התחוקתי החדש. הוחלט על הצורך ביצירת בנק אגררי בארץ ועתונות ציונית בטורקיה, והוא העביר את ההחלטות בועידת חובבי ציון וגם בקונגרס הציוני. אך הסעיף בדבר הבנק לא הוגשם בגלל התנגדות השלטונות העותומניים.
בקונגרסים שאחרי מות הרצל עמד בראש האופוזיציה להנהגת וולפסון , שהמשיכה בקו המדיני של הרצל, להתחיל בעבודה מעשית בארץ אחרי שיתקבל הזכיון המדיני (ה"צ'ארטר"). בקונגרס העשירי ניצחה האופוזיציה, אך הוא סירב להיבחר להנהגה. רק בקונ