גרס האחד-עשר הסכים, ועוד נבחר לאכסקוטיבה ואז עבר לגור בברלין, נבחר לסגן יו''ר האכסקוטיבה ובתפקיד זה עמד עד יומו האחרון.
כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה ב-1914 חזר לרוסיה, וב-1915 יצא לקופנהאגן לפתוח שם את הלשכה הציונית המרכזית, שבהיותה בארץ נייטראלית תוכל לקיים את קשרי ההסתדרות הציונית, שלפי הצעתו תהיה נייטראלית גם היא, עם הפדרציות הציונית בארצות שמשני עברי החזית ובארצות הנייטראליות. מועידת קופנהאגן נסע ללונדון להתיעצות עם ראשי הציונות שם בדבר פעולות שיהא צורך לעשות כלפי ממשלת בריטניה לרכישת עזרתה הפעילה להגשמת השאיפה הציונית המדינית, פעולות שהביאו בסופן להשגת "הצהרת בלפור". חזר לרוסיה, עמד בראש הפעולה להמשכת קיום הציונות למרות האיסור מטעם השלטון, ובעיקר השתתף בועדי הסיוע לפליטים ולמגורשים ולנפגעי המלחמה. אחרי מהפכת פברואר 1917, כשהוסרו הכבלים הרשמיים מעל הפעילות הצבורית והלאומית של היהודים, עמד בראש התנועה לכינוס קונגרס יהודי כללי למען זכויות לאומיות ליהודים בארצות מגוריהם, הכרה בינלאומית בארץ-ישראל כמדינה יהודית וגיוס העם היהודי להחיאת מולדתו ההיסטורית ושפתו ותרבותו הלאומית. כמו כן פעל לכינוס ועידה ציונית כל-רוסית, וכשהתכנסה הועידה בפטרוגראד, נבחר לנשיאה וניהלה בכל המרץ, ואף כי מצב בריאותו כבר היה רופף מאד, ובתור רופא ידע כי לא יארבו ימיו על האדמה, חיזק את עצמו בזריקות ובתרופות בין ישיבה לישיבה והמשיך בעבודה "כל זמן שהנשמה בקרבו".
בראשית 1918 יצא מרוסיה ללונדון, במסע מסוכן על פני הים, שצוללות גרמניות שורצות בו, ובתנאי אקלים ונסיעה קשים גם לאדם בריא, כדי להיות נוכח, כנציג הגוש הגדול של ציוני רוסיה, במו"מ שבין ההנהגה הציונית הלא-נייטראלית ובין הממשלה הבריטית (זמנה של הנייטראליות עבר, כי ממשלת בריטניה כבר פרסמה אה הצהרת בלפור וצבאות הברית פתחו בפעולות של ממש לכבוש את ארץ-ישראל) ולהשתתף בעבודה המדינית הגדולה שהתנהלה אז על-ידי ראשי הציונים.
קירבתה של הגשמת המטרה הגדולה, כפי שנראתה לו אז, אחרי כיבוש ירושלים והחלק הדרומי של הארץ, המריצה אותו להגביר את מאמציו ואת מאבקו נגד ההפרעות מצד מחלתו, אבל המחלה גברה עליו והכריעתו.
נפטר בלונדון, י"ט שבט תרע"ח (1.2.1918).
על שמו נקראו שכונות ורחובות בישובים העירוניים בארץ, מושב "תלמי יחיאל", ולמלאות עשרים שנה לפטירתו הוציאו חבריו ומוקירי זכרו את "ספר צ'לנוב", דמכיל דברי הערבה וגם חלק מנאומיו, מאמריו וספרו "ציון ואפריקה".
צאצאיו: פני אשת ד"ר משה קריגר, (ראה כרך ד', עמוד 1801), בנימין (אדריכל, ת"א), זאב ז"ל (חבר משמר-העמק, נפטר 1936).
משה קהתי
נולד צנעא (תימן), ט' סיון תר"ס (6.6.1900).
לאביו שלום (צורף זהב. מצאצאי רבנים מפורסמים בתימן) ולאמו תורכיה בת שלום משרקי. עלה לארץ בילדותו (1906).
קבל חנוך מסורתי, בי"ס למל, בית מדרש למורים "עזרה" ובית ספר למשפטים בירושלים.
קבל תואר עורך דין (1924) ונוטריון.
השתלם באוניברסיטה ברן, עמד בבחינות ושעורי המשפט בהבר האנגלי בלונדון.
היה מורה במשך שנים.
היה חבר מועצת עירית ירושלים.
בשנת 1934 נשא לאשה את אסתר בת שלמה סעדי. על ידו נרכשו שטחים נרחבים מערבים ליהודים בירושלים, חיפה וקסריה בתקופת המנדט הבריטי.
נשיא העדה התימנית בירושלים.
חבר לשכת בני-ברית.
כתב מאמרים על עניני ספר והיסטוריה של יהודי תימן.
בנותיו: אביבה אשת יעקב מנוח, דיתה (יהודית). אשת יצחק קציר, תהלה, נאוה.
בן-ציון לוריא
נולד בשנת תרס"ה (4.4.1905) בביאליסטוק שבפולין.
לאביו יצחק ולאמו שושנה בת זאב פורמן. למד וגמר בגימנסיה העברית בביאליסטוק.
בשנת 1925 עלה לארץ ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. גמר וקיבל תואר מ.א. מוסמך למדעי הרוח.
ב-1930 נשא לאשה את יהודית בת מנחם גינצבורג.