יוסף יוסיפוף
נולד ו' חשון תרס"ז (25.10.1906) בסופיה שבבולגריה.
לאביו יום-טוב (ממשפחת מאיר אנג'ל, שהיה מלומד במדעי היהדות, מעסקני "כל ישראל חברים", מנהל בתי-ספר שלה ביפו ובבירות, מפקדו כללי על בתי הספר שלה באלג'יריה) ולאמו לינדה בת אברהם שמלי. עבר שלבי החינוך היסודי והתיכון בסופיה. למד בפאריס בבית-ספר גבוה למסחר, בפקולטה למשפטים, הוסמך למשפטים ואח"כ פעל בתור עורך-דין בסופיה.
בבחרותו השתתף ביסוד תנועת בית"ר בבולגריה ושימש בה קצין הנציבות לעניני עליה. בפאריס היה מזכיר אגודת הסטודנטים הרביזיוניסטים. המשיך בפעילות ציונית רביזיוניסטית בבולגריה. היה ציר בועידות הצ"ח בוינה, פראג ובאזל, יו"ר בית הדין העליון ואח"כ יו"ר המרכז של הצ"ח בבולגריה. פעל בשליחות התנועה בעניני ארגון ותעמולה ביוגוסלביה, אלג'יריה וטוניסיה. פרסם בעתונים בבולגריה וברומניה מאמרים נגד צמצום שטח ארצנו.
אחרי ביקורים בארץ בעניני התנועה בשנים 1935 ו-1939 עלה להשתקע ב-19.3.1940.
תחילה עבד בפרדס בכפר ויתקין בפועל ואח"כ כמנהלו. עבר בחינות עורכי-דין זרים והתמחה כחוק ומ-1946 ואילך פעל בתור עו"ד ארצישראלי. המשיך בפעילות בתנועתו כחבר מרכז הצ"ח וחבר בית הדין העליון של הצ"ח ואח"כ של הצה"ר העולמי.
ב-1942 יצא בשליחות הצ"ח לתורכיה בעניני הצלה. במחתרת אצ"ל פעל במחלקה להסברה בלועזית.
השתתף בשמירה בעמדות יפו במלחמת העצמאות.
ב-1951 נשא לאשה את רחל בת אברהם אלקלעי. אחרי קום המדינה נכנס לפעילות בהנהגת תנועת חרות והנו בה חבר המועצה הארצית, נבחר ברשימתה למועצת העיר תל-אביב-יפו, בה הנו גם חבר ההנהלה, יו"ר הועדה לתרבות, חבר ועדת בנין ערים וחבר ועדת השמות.
אח בלשבת "יהודה הלוי" של בני ברית.
בנו: יורם.
משה אריה מירקין
נולד בדימיטרובסק שברוסיה.
לאביו ר' שלמה (היה רב ברמלה בשנים 1914-1905), ולאמו ריקלה בת אהרן ויניקוב (היה מלמד וחזן בעיר פוצ'ה).
ב-1904 עלה לארץ עם הוריו. בלימודי היהדות, שהתחיל בחו"ל בחדרים, המשיך בישיבות ירושלים. אח"כ למד בבית המדרש למורים ולרבנים של חברת "עזרה" והוסמך למורה, ולאחר-זמן עמד בבחינה בפני הרב א. י. קוק וקיבל ממנו סמיכה לרבנות.
בתקופות שונות בין לימוד ללימוד עבד במשק של חות בן-שמן והיה שם האשכנזי היחידי בקבוצת התימנים, שעסקו בעבודת פיליגראן (עיטורים דקיקים בכלי-נוי של כסף) ביזמתו ובארגונו של פרופ' ב. שץ . כן עבד בחות י. ל. גולדברג בהרטוב, טיפל במשתלה כשנעשה הנסיון הראשון לגדל הדרים באותו אזור, ונפצע בהגנה על המקום מפני התנפלות תושבי הכפרים צרעה ואשתאול, שבימים ההם היו תושביהם ערביים.
ב-1918 נתמנה למורה בעקרון ואח"כ בפתח-תקוה. שם השתתף ונפצע בהגנת המושבה בעת ההתנפלות הערבית הגדולה (מצד אבו-קישק ויהודיה) באביב 1921, וב-1923-1922 היה חבר המועצה של ועד פתח-תקוה.
ב-1923 נשא לאשה את שרה (ראה ערכה בכרך זה) בת משה דב מרגלית (ראה כרך א', עמוד 409).
היה שנים רבות מורה ואח"כ מנהל בבית-הספר בבניברק ותושב רמת גן (שם השתתף בשמירה. בשנות בראשית ובתקופות נסערות עד למלחמת השחרור), אח"כ מורה בתל-אביב, עד שיצא לפנסיה ב-1950.
פרסם מאמרים ומחקרים היסטוריים בעתוני ירושלים שבימי הטורקים ("מוריה", "חרות"), וכן סיפורים ב"הצופה" ובמוסף ל"דבר". בתשי"ב הוציא את ספרו "אור קדומים" (סיפור היסטורי-סאטירי, המציג את העולם המודרני על רקע העיר סדום בשגשוגה ובשקיעתה), ואחרי עבודת שנים רבות פרסם בהוצאת "יבנה" פירוש מדעי למדרש רבה, המהווה תרומה חשובה למדעי היהדות בדורנו.