מפעילי הפדרציה הציונית וארגוני הנוער להכשרה ולעליה לא"י באלכסנדריה עד עלותו לארץ.
בשנת 1942 עלה לארץ והמשיך לעבוד במקצועו.
היה פעיל באגודה ל"אסירינו'', פעיל בת''א בעניני התאחדות עולי מצרים (עליה וקליטה) ובפעולות צבוריות אחרות.
בשנת 1947 נשא לאשה את מרים בת ליפה דזיאלו שיצקי מוורשא.
יו"ר התאחדות עולי מצרים בישראל, ועשה רבות למען העולים ממצרים לארץ אחרי מבצע סיני.
אח בבני-ברית ובבנאות החפשית, חבר מועדון רוטרי בת"א (נשיא לשעבר של מועדון זה ת"א-יפו דרום).
שליחויות ציבוריות בכינוסים עולמיים ובפעולות המגבית היהודית המאוחדת.
היה ציר בכינוס הקונגרס הספרדי העולמי (1951) ומשקיף בקונגרס היהודי העולמי בג'נבה (1953).
כתב מאמרים במקצועו, וכמה סקירות על קהילות היהדות של ארצות ערב והמזרח הקרוב.
צאצאיו: אורה, אהרן.
בן-ציון אוירא (לופט)
נולד בתשרי תרמ"ה (אוקטובר 1884) בצ'רנוליצה שבמזרח גליציה.
לאביו חיים (סוחר יערות וחובר שדות, ממשפחת טאובר, שאנשיה במזרח גליציה היו ידועים כבני תורה ושומרי מצוה) ולאמו לאה בת מרדכי באהר. למד בחדר. לפי החוק היה חייב ללמוד בבית-ספר צבורי, אך מטעמים דתיים סירב האב לשלחו להתחנך אצל גויים, כי אביו החשיב יותר את החזקה ביהדות מאשר את הזכויות והחובות האזרחיות של יהודי אפילו במלכות-החסד של קיסר אוסטריה. עוד בחדר הרגיש נטיה חזקה למלאכת-כפים ויחד עם חברו בנה בסתר טחנה קטנה לטחינת פלפל, אך אביו לא נתנו ללמוד מלאכה, אלא רתם אותו לעבודה במשק החקלאי הפרימיטיבי יחד עם האברים הגויים השכירים, וגם בהעברת אנשים בסירה לרוחב נהר דנייסטר (מחוסר גשר בקרבת מקום). בגיל 14 נתיתם מאמו ואביו נסע לארץ בשנת 1902 ובן-ציון בנו נכנס כשוליה לבית-מלאכה למסגרות וחרטות ויציקה בבוצ'אץ, וממנו עיר לבית-מלאכה משובלל יותר בהורידנקה. למד ועבד וחי בתנאים קשים מאד, אבל החזיק מעמד עד שגמר והוסמך לפועל-מתכת מומחה והמשיך לעבוד במשכורת.
קרוביו יעצוהו להגר לאמריקה, והוא שמע בקול אביו ובראשית 1905 עלה לארץ, בכספים שלוה מק- רוביו להוצאת הדרך, ונתקבל לעבודה בתור חרט בבית-החרושת ליאון שטיין למכונות וליציקה ביפו, הצטיין ברמתו המקצועית וזכה לכינוי "החרט האירופאי" ולהוספת במשכורת, ועוד בשנה הראשונה שילם לקרוביו את חובו ושלח להם ארגזי תמרים מפרי הארץ. הועלה בדרגה למרכיב מנועים ומשאבות, ובגלל המחסור בכוחות מקצועיים והביקוש הגדול לעבודות טכניות הוכרח לעבוד שעות נוספות למעלה מכוחותיו.
ב-1906 נשא לאשה את חנה בת יעקב יהושע רבינו ביץ (מראשוני פתח תקוה, מ"28 המשפחות של הבארון רוטשילד").
אחרי סגירת בית-החרושת שטיין עבד ארבע שנים בתור מדריך ראשי בבית-המלאכה הלימודי שליד תלמוד תורה "שערי תורה" ביפו, ושנתים כמכונאי בטחנה ובמכון-מים בזכרון יעקב. בהשתדלות חותנו לוה כספיים וביחד עם שותף פתח בפתח תקוה בית-מלאכה לעבודות מתכת ומיכאניקה ועובדו קשה מפני גודל הביקוש לעומת המחסור בבעלי מקצוע.
כשפינו האנגלים ב-1918 את הישוב האזרחי מפתח תקוה, עבר אל גיסו האכר מאיר פרידמן למטולה ועבד כמה חדשים בתיקון המנוע בטחנה של כמאל בק ליד מנרה. אח"כ הוזמן לדגניה לתקן את מכונת-הדישה "מרשל" (אז הישג טכני כביר, וכיום עוד עומדת שם כמוצג מוזיאוני) ועבד גם בתיקון מכונות אחרות. נתנסה בכל התלאות וההרפתקאות והזעזועים של התנפלות הבידואים ועוד באותה תקופת מעבר משלטון לשלטון. אחרי מלחמת העולם נתקבל לעבודה במחלקה הטכנית של ועד הצירים בתור מנהל ההרכבות של משאבות מים בנקודות התישבות באזורים שונים בארץ. משבטלה המחלקה, מטעמים תקציביים, נתקבל לעבודה בהנהלת הרכבות. נשלח להרכיב משאבה ראשונה ברפיח, ובעת פרעות 1921 הוכרח להפסיק ולשוב ללוד, ואח"כ גמר את העבודה והועבר לחיפה, קיבל קרון-רכבת למגורים בתחנה ונדרש לעשות תיקון כללי במנועים, במקום מומחים אנגלים שלא הצליחו בכך, וכאן הרכיב את המנוע-דיזל הראשון שהורכב בארץ.
נענה להזמנת פנחס רוטנברג ועבר לעבוד בחברת החשמל מראשית פעולתה בארץ: בהרכבה ובהחזקה של תחנות-הכח בחיפה ובטבריה, בהרכבת התחנה הזמנית בנהרים, ואח"כ כל השנים בניהול התחנה ההידראולית הקבועה בנהרים, עד שביום קום המדינה נלקח בשבי והוחזק קרוב לשנה במחנה מפראק שבעבר הירדן בתנאים רעים מאד.