רוסה. השתתף כציר בקונגרס הציוני ה-15 ובועידות ציוניות שונות.
בתשרי תרע"ט (1918) עלה לארץ כמבקר ראשי של ועד הצירים (ההנהלה הציונית) לארץ-ישראל, ונוסף לכך הוטל עליו מטעם ועד הצירים לבקר מזמן לזמן בישובים בגליל ולדאוג ליעילות הגנתם. מ-1921 עד 1926 עבד בשרות הממשלה המנדטורית כמנהל חשבונות ראשי במחלקה לעבודות צבוריות, ואח"כ יסד משרד לבקורת חשבונות, שניהלו בשותפות עם אחיו בשם קסלמן את קסלמן. המשיך בפעילות לאומית וצבורית בתור אח במיסדרים של הבנאים החפשים ובני ברית, וביחוד עשה רבות לפיתוח כפר-הילדים מאיר שפיה.
פרסם מאמרים רבים באנגלית במקצועות שונים בחתימת Ardeekay(ראשי התיבות של שמו), ובעברית את הספר "עקרוני בקורת החשבונות" (הראשון במקצוע זה בעברית), עם הקדמה מאת א. ז. הופיין (הוצאת "מצפה", תרצ"'ב).
כל השנים חבר ההגנה.
נפטר בירושלים, ח' אדר תש"ב (25.2.1942).
בתו: חנה אשת ד"ר יוסף ירושלמי.
מרדכי נרקיס
נולד כ"ו כסלו תרנ"ט (דצמבר 1898), בסקאלה שבמזרח גליציה.
לאביו יקותיאל (מצאצאי ר' יקותיאל הרב הנודע מוולברום שבפולין) ולאמו חנה בת מרדכי בורנשטיין (ממשפחת חסידים ידועה).
למד בחדר ובישיבה ובשחר ילדותו כבר נתפרסם כ"עילוי". השתלם בלימוד עצמי גם בהשכלה כללית. אחרי בחינות אכסטרניות קיבל תעודת בגרות. למד באוניברסיטה בקראקוב ואח"כ בוינה ספרות קלאסית ותולדות האמנות. היה פעיל בהשומר הצעיר, השתתף עם חברים בהוצאת עתון בעברית לטיפוח הטעם הספרותי והאמנותי וכתב בו (ובעתונים אחרים באידית) רשימות בקורת בעניני תיאטרון.
ב-1920 עלה לארץ ונכנס ללמוד ב"בצלאל" (בעיקר אמנות עיטורית). הפרופ' שץ עמד על סגולותיו והשתדל לעזור לו במלחמת הקיום. העסיק אותו בהוראת עברית לילדיו נתן לו מקום לינה בחדר קטן בבית "בצלאל". נרקיס נתן שיעורים פרטיים גם לעולים וניהל את החשבונות במטבח הפועלים, וכך נצטרפו הכנוסותיו לכדי קיום בדוחק. (במטבח הפועלים היו מחלקים אז תלושיאוכל למחוסרי עבודה, ובחלוקות אלה היה עובר לפעמים על ההקצבה, מתוך רחמנות על הנצרכים ושילם חלק מהגרעון שבחשבון בניכויים ממשכרתו).
פעם בשובו בלילה משיעור פרטי מצא את הפרופ' בוריס שץ עסוק בשטיפת הרצפה במוזיאון של "בצלאל". (לדעת שץ היתה האומה זקוקה למוזיאון לאומי, כמו שיש לעמים אחרים, אך "עם עני ואביון" שלנו אמנם למד לדעת, שיש להתפאר במוזיאון שיש לו, אבל לא הגיע עד לידי הכרת החובה לתת את הכסף להחזקתו ולפיתוחו כראוי, ולכן ראה שץ הכרח לשטוף את הרצפות בעצם ידיו, למען כבוד מקדש האמנות והיופי של האומה). מיד הפשיל נרקיס שרוולים והצטרף לעבודה, ומאז נרתם יחד עם שץ למשוך בעול החזקת המוזיאון בכל הענינים. וכשיצא שץ לאמריקה, לאסוף תומכים ל"בצלאל", ורק ארונו הגיע חזרה לקבורה בירושלים (ראה כרך ה', עמוד 2336), נשארה מעמסת המשרה של מנהל המוזיאון הלאומי "בצלאל" על שכם מרדכי נרקיס. ב-1926 נשא לאשה את נסיה בת גצל שטורכיין. קיומו של המוזיאון היה מיוסד על תמיכות ותרומות מקריות בלבד, שבאו בשיעורים קטנים בהרבה מהצורך, ולא פעם נתעכב משלוחם של מכתבים בעניני בקשת כספים ותרומות בחפצי אמנות בשל חוסר כספים לדמי הדואר. בכל זאת גדל המוזיאון לאטו, הודות להתמסרותו העל-אנושית של המנהל, וכשנאלץ לקבל עובדים נוספים למוזיאון (את אחותו ריקודה פוטאש ב-1937 ולאחר זמן גם את השמש), ראה הכרח להזהירם מראש, שעליהם יהיה לעשות כל עבודה שתהא דרושה למוסד ושיהיו מוכנים גם לאיחורים גדולים (אפילו במשך כמה חדשים) בקבלת המשכורת. ואכן כשנזדמן לו פעם לרכוש מטבעות עתיקים ועוד חפצי-אמנות, ולא ראה כל מקור לכסף, הגיעה "בדרך נס" המחאה מעבר לים, 10 דולרים תרומה למוזיאון, ותחת לחלק את הכסף לעובדים, שציפו זה חדשיים לשכרם, ולקחת ממנו קצת גם למשכורת המנהל (לפרוע קצת מהחוב למכולת), הוציא את כל הכסף לרכישות הנ"ל וגם להקנת זגוגיות למסגרות "התערוכה הנודדת לנוער"(מפעל זה יסד נרקיס להפצת השכלה), הגדלת הספריד. האמנותית, ומה שלא יכול להשיג במתנה או בקניה השתדל לקבל לפחות בהשאלה לזמן ממושך מאת אספנים. תוך הדחקות החמרית היו כל הגיגיו ומחשבותיו נתונים למוזיאון, ותמיד היו במחשבתו חפצי אמנות ידועים לו, שלדעתו הכרחי להשיגם בשביל המוזיאון הלאומי, ויש שרדף אחריהם עשרות שנים עד כי סוף-סוף זכה לרכשם.
עוד בשנות לימודו בבית-הספר "בצלאל" החל מתענין