בראשית מלחמת העולם הראשונה התנדב עם יתר בוגרי הגימנסיה לצבא התורכי, ואחרי שנתגלה כיודע נגן, נתמנה למנצח התזמורת הצבאית של הדיביזיה ונתחבב על מפקדה. הגנרל ג'מאל פחה (שצוין בתואר "הקטן", להבדיל בינו ובין המצביא אחמד ג'מאל פחה, המפקד העליון והמושל הצבאי בעל הסמכות הבלתימוגבלת על כל החזית הדרומית (עיראק, סוריה, ארץישראל וכו'). ניצל את זמנו הפנוי, שניתן לו בהרחבה לרגל תפקידו, לקריאה שקדנית בספרות גרמנית ורוסית (את השפה הרוסית למד במאמץ פרטי, לבל יפגר בתרבות העולמית אחרי חבריו ה"רוסים"). לימד את התזמורת מנגינות של שירים עבריים, וכשניגנה התזמורת בפומבי בירושלים, הכניס לתכנית הופעתה את השירים הללו שהרנינו את לבות יהודי ירושלים. מעשה זה היה מנוגד ל"מדיניות הגבוהה" האנטי-עברית של השלטון הטורקי בימים ההם, אבל מתוך חיבה אישית סלח לו מפקד הדיביזיה את "התעלול הנפשע". פעם הועמד לנגן בנשפיה בדמשק לכבוד מפקד הדיביזיה, ומשפחת לנגן סולו יצירה קלאסית ואחרי רגעי הקשבה חזרו הקצינים להתהולל ולרעוש בפראותם, הפסיק משה את נגינתו, ולמרות הגערות והאיומים סירב לחלל את נגינתו בפני קהל זה של ערלי לב ואוזן.
אחרי שלש שנות שרות ערק מהצבא בעזרת חבריו שבדגניה וציפה לסוף המלחמה כחקלאי אזרחי. באותה תקופה נערכו חיפושים בישובי היהודים אחרי נשק וספרות אסורה. בין הספרות שנתבערה באש בדגניה נשרפו גם כתבי-יד רבים של משה כרמי , ואילו את הנשק "ביער" אחד מהחברים במים, בהטילו אותו באישון לילה למצולות הירדן. אך נשק נחוץ להגנת המקום, ובכן התנדבו הוא ואליהו גולומב להצילו, והוא כשחיין מצוין צלל בלילות למצולות הנהר והעלה את הכלים, ואחרי יבוש וניקוי הוסתרו ביבשה.
אחרי המלחמה עבד כשנתים בתור מורה בבן-שמן. כבר אז הניח את היסוד לשיטתו בהוראה: ללמד את הטבע בתוך הטבע, בטיולים ובסיורים, לשלב טבע ומולדת וקשרי היסטוריה ביחד ובדרך זו להעלות את הידיעות לגורמי-חינוך לאומיים ואנושיים, ובמקום לשפוך על הילדים את שפע הידיעות בחר לשתף אותם בהעמדת בעיות ושאלות ובחיפוש הפתרונים והתשובות בכוחות עצמיים, בעזרה מוסתרת מצדו, כדי שיראו את הידיעות שרכשו כהישגים של מאמץ עצמי, שהוא חביב יותר ונחרת בזכרון. באותה תקופה חיבר את ה"קטעים" שלו, שהדפיס י. ח. ברנר ב"האדמה" ואת הפואימה "אגדת החטה", שפורסמה בקובץ ה"אוהל" בעריכת משה קושניר. בסוף חורף תרע"ט נענה לקריאת יוסף טרומפלדור לעזרת מגיני תל-חי ושירת בסיורי-לילה יחידי בסביבה.
אחרי תקופה קצרה של הוראת נגינה בבית-הספר "שולמית" בתל-אביב, נסע ב-1921 להשתלמות בגרמניה ביחד עם רעיתו-לעתיד עבריה בת המורה שמחה חיים וילקומיץ מאבות החינוך העברי בארץ (ראה כרך ד', עמוד 1968), שהכיר אותה בבית שרתוק בתל-אביב כשלמדה שם בגימנסיה ב-1918 היא למדה גננות והוא למד מוסיקה בקונסרבטוריום בברלין. משהרגיש מעצורים בכיבוש הטכניקה של הכנור נטש את המוסיקה כמקצוע. הצטרף לקורס קיצי למורים למלאכת-יד. אח"כ למד בלייפציג בסמינר למורים למלאכת-יד (כריכת ספרים, נגרות וכו'), ואח"כ למד שנתים טבע באוניברסיטת ברלין בשקידה רבה וחי במחסור מתמיד עד שחלה ונזקק לריפוי בבית-חולים.
בהיותם בגרמניה נשא לאשה את עבריה ונולד להם ילדם הראשון.
ב-1924 חזרה היא ארצה עם התינוק והצטרפה כחברה למשק עין-חרוד, וב-1925 חזר גם הוא ונכנס להוראה בבית-הספר של עין-חרוד, וחוץ מהפסקה בת חצי שנה להשתלמות באוניברסיטה בירושלים לימד בבית-ספר זה עד סוף ימיו (במשך 27 שנה). בעבודתו כמורה ומדריך לא היה גבול למרצו ולאהבת המחקר וגילוי צפונות הארץ, הטבע, התנך והלשון. מיזג את כל המקצועות הכרוכים בידיעת הארץ לגורם חינוכי כולל ומקיף, בדרך שהתחיל בה בבן-שמן, כמבואר למעלה. גם את אהבתו לטיולים טיפח בתלמידיו וביחוד הצליח לפתח בהם את הכושר והתעוזה להתגבר על קשיים טופוגרפיים (פרי חינוכו זה נתגלה בהם אח"כ בכושרם המיוחד בפלמ"ח ובצה"ל). מטיוליו היה חוזר כשתרמילו מלא צמחי הארץ, שהיה שותלם בגינת בית-הספר (פרי מסירותו לגינה נתגלה בפרס ראשון שניתן לגינת בית-הספר המשותף של עין-חרוד ותל-יוסף). בין השאר הכניס למשק את גידול הצמח הרפואי וואלריאנה (שמצאו בסביבה הררית) כגידול מכניס, אך גידול זה מוזנח אחרי מותו. כן השקיע הרבה מכוחו ומידיעותיו בטיפוח "רביעית העמק" ומקהלות הילדים והמבוגרים וארגון חוגים לתנ''ך, לאנגלית, לעברית, עוד.
בשתי שנותיו האחרונות החל חש בלבו, ולמרות אזהרות הרופאים המשיך בטיוליו ובעבודתו כרגיל. בעקב הריב והפילוג בעין-חרוד, שגרם לו סבל אישי בשל פגיעת הפילוג בליכוד משפחתו, נתערערה בריאותו תה פרועה יותר ויותר, והוא הוכרח לאמץ יותר את כוחותיו הפוחתים והולכים.