אטריות וכו') ובמסחר בצבעים וחמרי בנין, והמשיך ביתר שאת בפעילות צבורית, ביחוד במסגרת המכבי, וכשנוסד ב-1914 סניף המכבי לבנות (בו היה אברהם שמואל רקנאטי המחנך) קיבל עליו את תפקיד המעמל, וב-1917 כבר היה המעמל הראשי גם למעמלים בבתיהספר, שהצטרפו למכבי, ולהוראותיו לפיתוח השרירים ולהפעלתם צירף גם את ההשפעה החינוכית להפעילם ולפתחם לנכונות מתמדת למען כבוד עם ישראל ותקומתו.
ב-1917 נשא לאשה את מרים בת יהודה מטרסו (מפעילות המכבי בסאלוניקי ואח"כ עסקנית בארץ ; ראה ערכה בכרך זה).
ב-1919, כשהגיעו לסאלוניקי המוני פליטים יהודים מרוסיה ומהארצות הסמוכות לה, השתתף בפעילות ביסוד בית הכנסת אורחים ליד ועד הקהלת לשם איכסון הפליטים לפי מיטב המסורת היהודית.
באוקטובר 1920 עלה לארץ ופתח ביפו בית-מסחר לגלנטריה וחומרי בנין בשם "עוזיאל את ונציה", ואחרי פרעות 1921 העביר את עסקו לתל-אביב, השתתף בגאולת האדמה שליד הכביש הראשי על גבול יפו וביסוד המרכז המסחרי עליה, וב-1924 יסד בו את בית-המסחר לחמרי בנין "ונציה את מטרסו". תרם לפיתוח המסחר וחיי הכלכלה, העלה את רמתם ועלה עמהם.
ב-1927 נתמנה למומחה טכני מטעם חברת הביטוח הבריטית ללויד. ב-1931 השתתף ביסוד הארגון של סוחרי חמרי בנין.
בשנים 1934-1933 היה ממיסדי "המפתח", שריכז ענף-מסחר זה בהנהלתו והנהיג מחירים קבועים, כדי לשמור על ההגינות במסחר.
ב-1935 היה ממיסדי "הצנור" (איחוד למסחר בפחים וצנורות), חברת "אסיל" (לאמבטיות וכו'). מהסינדיקטים הללו התפתחו במשך הזמן החברות "מחסני ברזל", "האגדה המאוחדת לצנורות" ו"אגודה ליבוא עצים", ומאיחודן נוסדה "החברה המרכזית הארצישראלית למסחר והשקעות בע"מ". וכעת הנו משתתף בה.
תוך פעילות כלכלית מתרחבת והולכת נתן מזמנו ומעסקנותו גם לעניני צבור. לכאורה למען בני עירו ולעולי יון, אבל למעשה יצר בכך ערכים בכלכלת הישוב ובתוספת כח-אדם רבת ערך ליצירת ה"יש" הישראלי, הכללי, ביחוד בצעדים ראשונים לכיבוש הים, בהעבירי מצאצאי "יהודה הימית" שבגולת סאלונקי אנשי נמל וים להרחבת משלח היד הישוב מחוץ לתחום קו החוף למרחבי הים. כאיש חיל-הים העותומני לשעבר היה מהראשונים שהרגישו בהכרח שבתעסוקת יהודים בעבודות נמל וים והובלה מהנמל, ובהיות קהלת היהודים בסאלוניקי מבורכת בחומר אנושי מוכשר לעבודות אלה, שקד להעלות מהם גם לחוף הישראלי. ב-1925 יזם, ביחד עם עסקנים אחרים מסאלוניקי, להכניס יהודים משם לעבודה בנמל יפו. לשם כך ארגנו קבוצת "קדימה" של עגלונים שהביאו עמהם מסאלוניקי את רכבם וסוסיהם, וכן קבוצת סבלים עובדי הנמל משם. הערבים בעלי ה"חזקה" על העבודות הללו התיחסו בזלזול למתחרים היהודים, באשר לא ראו כושר לעבודות אלה בין היהודים ילידי הארץ והעולים מהישובים היבשתיים שבמזרח אירופה. אך הללו הוכיחו לערבים את היכולת היהודית הסאלוניקאית, שלא נפלה במאומה משלהם, בסבלות ובהובלה בנמל וממנו. במשך השנים התפזרה הקבוצה, וב-1934 יזם שלמה ונציה, ביחד עם יהודה רצון ואליהו לוי קבוצה חדשה של עגלונים מסאלוניקי והשפיע בתוקף עמדתו על סוחרי חמרי הבנין שיעסיקו אותם.
בשנת 1931-1932 יזם יחד עם מוריס רפאל ואליהו אלישר הבאת סירות משא גדולות מסולוניקי ע"י האחים צרפתי לחיפה, והביאו תועלת רבה לגמל חיפה ותלאביב. ב-1936 וכשנסגר נמל יפו בפני המסחר היהודי לרגל המהומות שהחלו ב-1936 ונפתח מעגן ("נמל") עברי בצפון תלאביב, נמצאו לו אנשי עבודה יהודים מן המוכן. ב-1926 היה בין היוזמים להעלאת דייגים יהודים מסאלוניקי לעכו. בגלל קשיים בסידורם רצו 40 מהם לחזור ב1927, ומר-נפש אחד אף דקר אותו בסכין בזרועו, אך הוא לא נתנם להתיאש, ובהשתדלותו הצליחו לשכנע את ההנהלה הציונית בדבר החובה וההכרח להקציב להם עזרה לסידור ראשון, ונשארו כתגבורת לגרעין הראשון של "יהודה הימית".
גם מהעולים ה"יבשתיים" לא חסך את עזרתו ביסודם ובהשתתפות בניהולם של 11 ארגונים ומוסדות לעזרה בחומר וברוח לעולי יון. ב-1922 יזם את "איחוד יהודי הבלקן". ב-1924 יסד יחד עם משה קרסו את מועדון ציוני המזרח", "אגודת עולי יון", אגודה לעזרה לחוליהם "בני אברהם" (כיום קופת חולים הרמב"ם). ב1932 השתתף ביסוד מועדון "קדימה", המשמש מרכז חברתי ותרבותי ומפגש לפעילות לאומית וישובית לעולי יון ולעדות המזרח בכלל, והנו סגן יושב-ראשו.
ב-1930 השתתף עם הד"ר אשרוב מעולי בולגריה ביסוד "בנק אזרחים", שהתפתח לבנק. ב-1935 נתן יד לידידו ליאון רקנאטי ביסוד בנק א"י לדיסקונט. ב-1940 היה ממיסדי מטבח זול לנצרכים על-שם יוסף שאלתיאל והנו יו"ר המוסד. ממיסדי האגודה להתנחלות "לשדה" שיסדה ב-1937 את המושב "צור משה" לעולי יון בשרון. מהמיסדים וסגן יו"ר של בית אבות על שם ליאון רקנאטי . מיוזמי מועדון לצופים (על שם יצחק שלם)